The Hebrew Text will be followed by an English Translation

המצב הפוליטי הנוכחי במדינת ישראל הוא כזה שרוב האזרחים משלימים עמו. זאת בעיקר משום שלכאורה אין אלטרנטיבה אמיתית נראית לעין לשלטון הליכוד. מפלגת העבודה שמתיימרת להיות המפלגה השניה בגודלה בכנסת בבחירות הבאות מסרבת בעקשנות להעמיד את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון ומקבלת את המציאות כפי שהיא בהכנעה גמורה. לטענתה של יו"ר שלי יחימוביץ', הסבירות שהמפלגה תרכיב את הממשלה הבאה היא נמוכה. לא ברור איך ניתן לצפות מציבור שנמאס לו משלטונו של הליכוד ושל בנימין נתניהו להצביע עבור מפלגה שבעצמה לא מאמינה ביכולתה להגיע לשלטון ובנוסף גם לא מציגה חזון כולל. קו דק עובר בין הערכה נכונה של המציאות לבין הויתור על יצירת מציאות אחרת, מציאות בה מפלגת העבודה כן יכולה להגיע לשלטון. לעת עתה, הנהגת המפלגה מסתפקת אך ורק בפעילות בתוך המציאות הקיימת אך לא פועלת על מנת להוביל למציאות טובה יותר למדינת ישראל לה החברים כמהים בכל המישורים  ולא רק בתחום החברתי כלכלי.

מה ניתן לעשות בהנחה שהנהגת המפלגה החליטה לקדם את המפלגה להיות מפלגת האופוזיציה העיקרית הבאה ולא להרכיב את הממשלה הבאה ? אפשרות אחת היא לנסות ולשכנע את ההנהגה לשנות את גישתה שנראית, על פניה, תבוסתנית.

אפשרות נוספת היא ליצור התנגדות בתוך המפלגה לדרך הפעולה הנוכחית של ההנהגה, או לפחות לנסות ליצור דיון במוסדות המפלגה. אך על פי הניסיון בעבר במקרים דומים (כאשר תפקוד הההנהגה לא ענה על הציפיות של חלק גדול מהחברים) , הדיון לא צלח. זאת כי חברי המוסדות שחרדים למקומם, לא אוהבים לזהות את עצמם כמבקרי פעילות ההנהגה באופן גלוי ומעדיפים להשחיר את ההנהגה מאחורי הקלעים מאשר להביע את ביקורתם בגלוי. כמו כן שומעים קולות  ש"צריך לתת ליו"ר זמן", תקופה שיכולה ללא כל קושי להימשך עד לבחירות הבאות.

אפשרות שלישית שניתן לשקול היא יצירת אופוזיציה של ממש בתוך המפלגה באמצעות קבוצה של פעילים ששואבים את כוחם מהיותם קבוצה בעלת השפעה כאשר חבריה הם חברים ותיקים וצעירים כאחד, כולל תומכים מובהקים של היו"ר בבפריימריז. זו אופציה ריאלית אך סיכוייה להצליח מוגבלים כל עוד לא ניתן לזהות אישיות משמעותית שתוביל אותה ויכולה להיות אלטרנטיבה ליו"ר הנבחר אם וכאשר זה יהיה רלוונטי. ברור שאופוזיציה כזאת לא יכולה להתאגד סביב אחד המתחרים שהיו ליו"ר אלא חייבת להתאגד רק סביב אישיות אחרת, מבטיחה יותר. יש מקום לשקול את האופציה האחרונה אך בו בזמן בהחלט יתכן שכמה חברים יבחרו באופציה נוספת בעלת סיכויים להצליח בנסיבות הנוכחיות וזאת האופציה של יצירת אופוזיציה מחוץ למפלגה. התנהלות היו"ר החדשה שמתעקשת למרכז את המפלגה עד כדי אבסורד, מצביעה על חוסר רגישות מצבית כתוצאה ממנה המפלגה עלולה להפסיד שוב חלק לא מבוטל מציבור מצביעיה. מופז מרכז, ליבני מרכז, לפיד מרכז, דרעי יהיה מרכז וגם מפלגת העבודה מרכז. אז למה להצביע למפלגת העבודה ? רק בגלל הנושא החברתי/כלכלי שנמצא במרכז הקונצנסוס ומפלגות אחרות יכולות לאמץ בקלות יחסית ? יש לי חדשות: המחאה ממתינה למפלגה. היא לא פותחת לחברי המחאה את הדלת. מסיבות לא ברורות המפלגה לא נענית, לעת עתה, לציבור הגדול שנמצא מחוץ להליך הפוליטי ורוצה להתחבר. מפלגת העבודה היא הכתובת הטבעית אך היא, משום מה לא פותחת את הדלת ולא מזמינה את המחאה פנימה. למה לא ? מי מה בדיוק מפחדים ?

It appears that most Israelis have come to terms with the present political situation because of the difficulty to identify a real alternative to the Likud government.  Labor which wants to be the second largest party in the Knesset in the next elections, steadfastly refuses to position itself as an alternative to the present government and accepts the situation submissively. According to chairperson Shelly Yechimovitch, the party is unikely to form the next government. How are citizens who have had enough of the Likud government and Bibi Netanyahu expected to put their trust in a party that doesn't believe in its own ability to win the elections and in addition doesn't propose an all inclusive political vision ?  There is a fine line between accepting reality and giving up on changing it into a reality in which Labor will form the government. At this time, the party leadership is resigned to the situation and is not willing to lead to a better reality in many areas where party members long for change, not only in social and economic aspects.

What can be done, assuming the party leadership has decided to become the main opposition party and not to form the nex government ? One possibility is to try and convince party leaders to change their approach, which, on the face of it, appears defeatist.

Another option is to create an opposition within the party to the present path of action of the leadership, or at least to try to initiate a discussion in the party institutions. Based on past experience in similar instances (when leadership performance had become unacceptable to many party members), discussions if held at all, were futile. Members of party institutions fear for their positions, do not like to identify themselves openly as critics of leadership conduct and prefer to denigrate leaders behind their back rather than speak out. In addition there are the ongoing calls "to give the chairperson time", time which easily can last until the next elections.

A third option that should be considered is to create a real opposition within the party with the help of activists that derive their power from their influence, veteran party members and newcomers alike, including supporters of the chairperson during the primaries. This is a realistic option whose chances to succeed remain limited as long as it is difficult to identify a serious challenger who could lead and be an alternative to the present chairperson if and when that becomes relevant. It is obvious that such an opposition can not form around one of the former challengers to the chairmanship but must group around a new, more promising individual. In addition to the latter option another possibility should be considered which might, under present circumstances, harbour chances for success: Some members may decide to create an opposition outside the party. The new chairperson is hell-bent on moving the party to the center of the political spectrum, a move devoid of any situational awareness which may cause the party, once again, lose a not insignificant percentage of its traditional voters. Mofaz is center, Livni is center, Lapid is center and Deri will be center well. So why should anyone vote Labor ? Only because of the socio-economic agenda which is agreeable to almost anyone and other parties can coopt with relative ease ? Newsflash: The protest movement is waiting for Labor. Until now, it hasn't opened the door to the movement.  For reasons not clear, the party remains unresponsive to the large group of people who are alienated from the political process and want to connect. Labor is their natural address but for some reason doesn't open the door and invite them in. Why not ? What could happen ?

The Hebrew text is followed by an English translation

קליטתה של שלי יחימוביץ' כיו"ר במפלגת העבודה מלווה בקשיים לא מבוטלים וניתן בהחלט לפרש את התנהלותה מול הממסד של המפלגה כ"השתלטות עויינת". אין זה סוד שהממסד ברובו הגדול תמך בבוז'י הרצוג בסיבוב הבחירות הראשון, איש מוכשר ונוח לבריות. בחירתה של שלי יחימוביץ' לתפקיד היו"ר די טרפה לממסד את הקלפים. ניצחונה הברור בהתמודדות (ברוב מובהק של 3,500 קולות) יחד עם יכולתה המוכחת לגייס כוחות חדשים, צעירים יותר למפלגה שכנעו רבים בממסד להביע נכונות לשתף פעולה עם היו"ר החדשה ולתת לה צ'נס של ממש. כך אכן קרה והרוב הגדול של העסקנים תומכי בוז'י התגייסו למאמץ של שלי לשקם את המפלגה.

בינתיים מתחילה להסתמן התפכחות מסויימת כאשר היו"ר החדשה אינה משתפת פעילים מרכזיים בכוונותיה והחלטותיה ואינה מסמנת קו הסברה מרכזי וברור. היא גם לא דאגה לשלב פעילים ותיקים במקומות המעטים שנותרו במנגנון המפלגה המצומצם ובמוסדות והארגונים המקורבים ל"עבודה" אלא איישה אותם במקורבים בלבד. היא השתלטה על המפלגה אך לא השכילה, לעת עתה, לגייס את חבריה הותקים לתמוך בה ללא סייג. יש הרואים התייחסות זו לוותיקים דווקא בחיוב כי תרומתם של האחרונים לתדמית המפלגה בעיני הציבור איננה חיובית במיוחד. יתכן שיש בזה משהו אך תרומתם של הוותיקים במערכת בחירות לא תסולא בפז. אם שלי חושבת שהציבור החדש שהיא הצליחה לגייס למפלגה ישקיע מאמצים במערכת בחירות ארצית היא כנראה טועה ובגדול.

הופעותיה הרבות בתקשורת אומנם נראות טוב בסטטיסטיקה אך הפיזור הרב על מגוון נושאים, כולם בתחומים עמם היא מרגישה בנוח, אינו מאפשר למפלגה לגייס תמיכה חדשה משמעותית מבחוץ והיא אכן יורדת בסקרים. העדר נכונות היו"ר להתמודד עם נושאים חשובים בתחום יחסי החוץ וגישה רדודה לנושאים בהם היא כן מתבטאת גורמים לחוסר נחת בחוגים הולכים וגדלים במפלגה, גם בין תומכיה המובהקים. במצב בו האופוזיציה העיקרית, מפלגת קדימה, עדיין לא מאורגנת ומתקשה לתפקד, מפלגת העבודה עם שלי בראשה הייתה יכולה לצבור כוח רב לו ההתנהלות התקשורתית של היו"ר הייתה מתוכננת היטב ולא הייתה מסתפקת בגימיקים אלא מאמצת גישה אסטרטגית נגד הממשלה, לא נגד קדימה. השאלה היא עכשיו אם פעילים מרכזיים יוכלו לשכנע אותה לוותר על ההתנהלות הטקטית הלא יעילה וללכת על קו אסטרטגי יותר, קו שיחייב אותה לגלות מנהיגות אמיתית, לא רק יכולת תקשורתית גבוהה.

בינתיים שלי מתחילה להזכיר לחלק מחברי המפלגה את אהוד ברק. ברק נתן לפעילים מרכזיים הרגשה שהוא משתף אותם ומחשיב אותם אך בפועל הוא לא התייחס כלל לעמדותיהם. יושבת הראש החדשה, לעומת זאת, אפילו לא נותנת את הרגשת השיתוף. היא זקוקה לותיקי המפלגה לא פחות מאשר המפלגה זקוקה לכוחות החדשים שהיא גייסה. לחברי המפלגה החדשים אין מחוייבות למפלגת העבודה ואין להם כל ניסיון של פעילות מפלגתית מאומצת בבחירות. מי שצריך להכניס אותם לתלם הם הוותיקים. בהזניחה אותם תיפגע המפלגה ובוודאי גם היו"ר.

The reception of Shelly Yechimovich as Chairperson of the Labor Party was accompanied by considerable difficulties and her conduct vis-a-vis the party establishment could definitely be interpreted as a "hostile takeover". It is an open secret that in the first round of the primary elections the party establishment, by a large majority, routed for Herzog, a talented and well-liked individual. The election of Shelly Yechimovich to the chairmanship certainly caught the party establishment off guard. Her decisive victory (she had a clear majority of 3,500 votes), together with her proven ability to bring new and younger members into the party nevertheless convinced many of them to cooperate with the new chairperson and really give her a chance. That is what happened and most of the party officials who earlier had supported Herzog joined the newly-elected chairperson's efforts to rebuild the party.

Since then,  some disillusionment has set in since the new chairperson chooses not to share with leading party activists what her aims are, nor does she involve them in any decision-making process. In addition she does not have a clear and focussed theme around which to promote the party's agenda. Furthermore she failed to place veteran party activists in the few positions that became available in the small party bureaucracy and in the institutions and organizations that are affiliated with Labor,  preferring to staff them with close supporters. She took over the party but failed, as of yet, to win over veteran party members to stand behind her wholeheartedly. There are those who view this attitude to the party establishment favorably since the latter doesn't particularly contribute to a positive public perception of the Labor party. This may be partly true but the contributions of veteran party activists in any election campaign are invaluable. If Shelly deludes herself  that the new party members who joined on her account will work hard in a national election campaign, she is probably making a big mistake.

While her frequent appearances in the media look good in the statistics their spread over a wide range of subjects, all in areas in which she feels comfortable, does not enable the party to recruit substantial new support from outside and Labor is indeed going down in the polls. The chairperson's unwillingness to deal with important issues of foreign affairs and a shallow treatment of subjects on which she does choose to express herself cause discomfort among widening circles in the party, including her staunch supporters. At a time when the main opposition party, Kadima, remains disorganized and dysfunctional, Labor with Shelly in the lead could be forging ahead if her appearances in the media were better planned and part of a strategic concept that would challenge the government, not Kadima. The question now is if leading party activists can convince her to give up her inefficient tactical maneuvering in favor of a strategic approach that would require her to demonstrate true leadership and not only media savviness.

Shelly is beginning to remind some party members of Ehud Barak. Barak gave party activists the illusion that he cared about their opinions but he actually never related to their proposals and positions. The new chairperson, on the other hand, doesn't even bother to give anyone illusions of participation. She needs veteran party activists no less than the party needs the new members she recruited. Her recruits have no long- term commitment to the Labor party, nor do they have any experience of campaigning in elections. Those who have to help them along into the fold are the veteran activists. Neglecting them will harm the party and certainly the chairperson as well.

The Hebrew text is followed by an English Translation

שלי יחמוביץ' מכהנת כשלושה חודשים כיו"ר מפלגת העבודה. היא נבחרה לתפקיד ברוב משמעותי. הרבה אנשים, בתוך המפלגה ומחוצה לה קיוו שהיא תוכל לחולל שינוי של ממש במפלגה שעמדה לפני שקיעה סופית.

כל יום שעובר מלמד כי תקווה זו, ככל הנראה לא תתממש. במקום להזניק את המפלגה, להוביל אותה ולקבוע עובדות בשטח, עובדות שתחייבנה את המפלגה לדרך חדשה, דמוקרטית יותר, היא עושה בדיוק את ההיפך וצוללת לתוך הבוץ של העסקנות. שם היא תקועה, עד היום. הברית הלא כל כך קדושה עם עופר עיני הופכת לנטל כי היא מנציחה, לעת עתה, מחוייבויות כלפי ההסתדרות והאינטרסים שלה שאינן מתיישבות עם האינטרסים של מפלגת העבודה שאמורה לייצג את כולם, לא רק את הוועדים החזקים. חוסר פעילות כלשהי מול מגזר המיעוטים שממתינים לזיק של תקווה מהמפלגה, העדר כל מאמץ רציני מצד היו"ר כלפי נושאי חוץ ובטחון בתקופה בה נושאים אלו מרכזיים בהוויה היומית של מדינת ישראל, כל אלה מתחברים להתנהלות די שטחית גם בנושאי הדגל של היו"ר, נושאי חברה וכלכלה. לא יתכן שכל העיסוק שלה יתמקד בתספורות שהטייקונים עושים לנכסי הציבור או לפגיעה במקומות עבודה כתוצאה מהכשלים של טייקון זה או אחר. אלה נושאים חשובים, ללא ספק אך שלי יחימוביץ' איננה סתם חברת כנסת שצריכה להתספק בהופעות קצרות בתקשורת בה היא בשתי דקות אומרת את כל הדברים הנכונים.

שלי יחימוביץ' היא יושבת הראש של מפלגה לאומית שחייבת להציג אג'נדה שלמה מול הציבור כבר עכשיו, אלטרנטיבה כוללת של ממש למדיניות הבלתי אפשרית של הממשלה הנוכחית שפוגעת בציבור, במערכת היחסים של מדינת ישראל עם העולם ובמה לא. היא חייבת להציג חזון אמיתי לעתיד טוב יותר. לעת עתה, שלי יחימוביץ' איננה מספקת את הסחורה והזמן אוזל.

אני לא רוצה להכנס לניתוחים מה הן הסיבות לכך שיו"ר המפלגה מסרבת לפרוץ קדימה בעיתוי שממש משווע לאלטרנטיבה אמיתית לשלטון נתניהו אך אין לי כל ספק שהעובדה שבמידה רבה היא פועלת לבדה תורמת לכך. אומנם יש ליו"ר עוזרים אך לרוב מדובר בחברי מפלגה צעירים שמשרתים אותה ועוזרים לה בפעילות היום יומית. לפי מיטב ידיעתי אין לה "מטבחון" של יועצים, צוות אסטרטגי, אנשים בעלי שיעור קומה שיכולים להגיד ליו"ר את האמת, שיכולים לאתגר אותה ולא רק לקבל את שקול דעתה. ההחלטה האחרונה להגיש הצעת חוק לקיצור תקופת הצינון של בכירי מערכת הבטחון היא דוגמה לכך. לא סביר שיו"ר מפלגה מגישה כזאת הצעה ללא התייעצות מקיפה, גם עם מוסדות המפלגה. לא בטוח שיש צורך לכנס את המוסדות אך לפחות יש מקום להתייעץ עם חברי מוסדות, לא רק עם התומכים שלה. הנאמר לעיל נכון כמובן אלא אם מדובר ב"ספין"…

בינתיים שלי יחימוביץ' כמעט לא מפספסת הזדמנות לפגוע בתדמית שלה כמחוללת שינוי. הדבר חמור כי מדובר בפגיעה נוספת בהמשך של שורה של פגיעות באימון הציבור בתהליך הפוליטי והדמוקרטי בארץ. לא מעט ממצביעי שלי יחימוביץ' בפריימריס הם אנשים שהיו קרובים לאובדן תקווה בתהליך הדמוקרטי. שלי יחימוביץ' – התחילי לחולל שינוי עכשיו לפני שזה מאוחר מידי.

Shelly Yechimovic, what will be ?

Shelly Yechimovic is has been chairperson of the Labor Party for three months now. She was elected to the office by a substantial margin. Many people in the party and outside were hopeful that she would be able to bring about a real change in a party which was on the verge of demise.

As the days pass it becomes apparent that these hopes are not likely to be realized. Instead of jumpstarting the party, leading it and establishing facts on the ground that would commit the party to a new, more democratic path, she does just the opposite and dives into the swamp of petty party politics. There she is stuck, until now. The not so holy alliance with Ofer Eini is turning into a burden as it perpetuates commitments to the Histadrut Labor Union and its interests that do not coincide with those of the Labor Party which must represent all, not only the powerful worker committees. A total absence of an effort to strengthen minorities who are waiting for a glimmer of hope from Labor and no mentionable activities by the chairperson on foreign relations and security in a period where these subjects are central to the daily lives of Israeli citizens, join together with a rather shallow handling of chairperson's standard bearers, social and economic issues. It is unreasonable that all she deals with are haircuts to public assets dished out by tycoons or the impact on unemployment of the actions of this or that tycoon. By all means, these are important subjects but Shelly Yechimovic is not a run of the mill Member of Knesset who has to limit herself to short appearances in the media where she says all the right things in two minutes.

Shelly Yechimovic is the chairperson of a national party that must present a full agenda to the public already now, a total alternative to the impossible policies of the present government that harm the public, damage our relations with the world and what not.

She must present a real vision for a better future. At this time, Shelly Yechimovic doesn't deliver and time is running out.

I don't want to speculate on the reasons for the chairperson's refusal to charge ahead at a time which screams for a real alternative to Netanyahu's government but there is no doubt in my mind that much has to do with the fact that she largely operates on her own. While she has several aides, most of them are youngsters who support her daily activities.To the best of my knowledge she has no "kitchen cabinet" of advisors, a strategy team, or some individuals of stature who can tell her the truth and challenge her and not only accept her positions. Her recent decision to propose a law to shorten the cooling off period for high ranking military personnel who want to go into politics is a case in point. It is unreasonable that as head of the party she would not take advice with party members or the various party institutions. Convening the institutions for this would probably not be necessary but at least ranking members should be consulted, not only her supporters. That is, unless this was only a spin.

In the meantime Shelly Yechimovic hardly misses an opportunity to harm her image as an agent for change.This is particularly grave since we are talking about a further erosion of the public's trust in the politcial process and democracy in the country. Quite a few of those who voted for her in the primary elections are people who were close to giving up hope in the democratic process. Shelly Yechimovic, please start initiating real changes now before it is too late.

The Hebrew text is followed by the English translation

לפני מספר ימים הגישה יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', יחד עם ח"כ בוזי הרצוג, הצעת חוק שמטרתה לקצר את תקופת הצינון של בכירים במערכת הבטחון מ-3 שנים אחרי פרישתם לשנה אחת בלבד. על פניה, ההצעה אמורה לאפשר למספר מועמדים פוטנציאלים להצטרף למירוץ לכנסת בבחירות הקרובות. בסבירות גבוהה הכוונה בעיקר לאפשר לרא"ל מיל. גבי אשכנזי להתמודד על מושב בכנסת מטעם מפלגת העבודה.

שלי יחימוביץ', מכל האנשים, מייצגת את הצורך להתמקד בנושאים אזרחיים/כלכליים/חברתיים. המהלך לפנות עכשיו לאנשי צבא הוא מיותר מכמה סיבות: לא חסרים במפלגת העבודה אנשים בעלי רקע בטחוני, אומנם לא עם פרופיל ציבורי גבוה אך בהחלט אנשי מקצוע שיכולים לעצב ולהציג עמדה מדינית/בטחונית בצורה משכנעת ואמינה. כפי שאני בעצמי כתבתי בבלוג קודם, יש אומנם חשיבות גדולה שמפלגת העבודה תציע גם אג'נדה מדינית/בטחונית אך הדבר לא מחייב גיוס של עוד אלוף או רב אלוף במיל' לשורותיה. כיסוי הנושא על ידי מומחים אזרחיים היה מדגיש את השליטה של הדרג האזרחי על הדרג הצבאי. למשך שנים זרמו אנשי צבא למערכת הפוליטית והשפיעו במידה לא מועטה על הגישה של מדינת ישראל לתהליך השלום ועל ההתנהלות המדינית שלה. אין כל אינדיקציה לכך שריבוי אלופים במיל' בשכבה השלטת של מדינת ישראל שיפרה את איכות השלטון, את תהליך קבלת ההחלטות או את טיב ביצוען. אך ההשלכה החמורה ביותר של החוק הנ"ל, אם הוא יתקבל, הוא שוב פוליטיזציה של הצבא. לצערי הרב נחזור שנית לתקופות בהן קצינים בכירים הציגו את עמדתם או קבלו את החלטתם תוך התחשבות באקלים הפוליטי ובהתאם לקרבתם לתאריך השחרור. האם זה מה שאנחנו רוצים ? האם זה מה שחשוב כעת ?

Several days ago, Labor's chairperson Shelly Yechimovic and Member of Knesset Itzhak Herzog jointly submitted a bill with the aim to shorten the cooling-off period for high ranking personnel in the army and the security services from 3 years to one year. Ostensibly, the passage of this bill would permit several potential candidates to compete for a place on the list of Knesset members in the upcoming elections. Quite likely, it is designed to clear the way for former Chief of Staff Gabi Ashkenazi to participate.

Shelly Yechimovic, of all people emhasized the need to focus primarily on civil economic and social issues. The move to turn to ex-army people at this time is superfluous for several reasons: There is no lack of qualified people with a security background in the Labor party. While they may not have a high public profile, they are nevertheless perfectly suitable to prepare and present a credible diplomatic and security agenda. As I have written in an earlier blog it is indeed important that Labor promote such an agenda but for that it is not necessary to draft another General or two to its ranks. Covering this agenda by civilian experts would indeed emphasize civilian control over the military. For years, ex-army personnel have joined political parties in droves and have had a significant impact on Israel's attitude to the peace process and its politics. There is no indication that the presence of numerous former Generals in the ruling circles did anything to improve the quality of government, the decision making process or their execution. But the worst impact of this bill, should it pass, would be on the army itself. Sadly it would result in renewed politicization of the higher ranks and officers would shape their views or decisions to suit whichever party they favor, depending how close they are to the date of their discharge from service. Is that what we want ? Is that what is important now ?

The Hebrew text is followed by an English Translation

המחאה החברתית שהרימה את ראשה בגאווה למשך מספר שבועות נרדמה. פה ושם היא עדיין ערה אך בגדול היא כבר לא מה שהיא הייתה. מה קרה ? המנהיגים שהובילו אותה לא הצליחו לנתב אותה לפסים פוליטיים, לא הצליחו להפוך אותה לתנועה פוליטית רצינית שתתמודד לכנסת על מנת לממש את התקוות והרצונות של הציבור הרחב שתמך בה. למה לא הצליחו בכך ? כי הם פחדו לתת למאבק צביון פוליטי באמת. הרי אתה יכול להיות חברתי וכלכלי כעמותה א-פוליטית, כאילו יש דבר כזה. לכאורה אפשר לנסות לשאוף לשיפור החברה והכלכלה ללא קשר לאופי הממשל גם במשטר דמוקרטי וגם במשטר פחות דמוקרטי. העיקר טוהר השאיפה.

בכך יש כמובן חוסר יושרה אינטלקטואלית.  למה ? כי אופי המשטר קובע את כל המדיניות, לא רק את המדיניות הכלכלית-חברתית. המדינה היא יצור הוליסטי ומדיניות בתחום אחד משפיעה על כל התחומים האחרים. דוגמה פשוטה ? מדינה לאומנית שאינה שואפת להסדרי שלום עם שכנותיה נדרשת להשקיע יותר בתחום הבטחון ועל כן אינה יכולה להרשות לעצמה מערכת רווחה טובה, מפותחת ויקרה גם אם היא חפצה בכך. אותה מדינה לאומנית כמובן גם תתייחס למיעוטים שבתוכה לא בשיוויון אזרחי וכך גם פוגעת בשיוויונם הכלכלי. הכל קשור יחד ולא ניתן להפריד בין הדברים כפי שניסו לעשות זאת מובילי המחאה במאמצם לרתום למאבק את כל הקשת הפוליטית בישראל, לא רק את השמאל השבוי.

גם מפלגת העבודה או לפחות יושבת הראש שלי יחימוביץ' משלה את עצמה שניתן להגיע לשינויים של ממש במציאות החברתית-כלכלית בישראל בלי לדון בצורה ממצה בסוגיות חשובות כמו קביעת גבולות, החברה האזרחית ומעמד הדת במדינה. כל המאמצים להימנע מדיון כזה לא יועילו. מי שלא מתייחס לכל הבעיות של מדינת ישראל בעצם מצהיר שהוא איננו מתכוון לערער על שלטונו של נתניהו למרות שתחת שלטון זה התרחבו עד מאוד הפערים בחברה, נפסקו כל המאמצים להגיע להסדר עם הפלסטינים ונמשכת ההדרדרות במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל.

מי שרוצה להציב אלטרנטיבה לשלטון הקיים חייב להציג אלטרנטיבה הוליסטית. מי  שלא עושה זאת,  בעצם אומר דבר פשוט: אין לי חזון, אני לא רוצה להוביל את המדינה, אני רק רוצה לשפר את המצב החברתי-כלכלי.

האם הציבור יצביע לטובת אלטרנטיבה שנותנת פתרון חלקי ?  התשובה לכך איננה פשוטה. בגדול, רובנו חיים בהדחקה, הדחקה שמאפשרת לנו להמשיך לחיות כאילו הכל בסדר בזמן ש-10 דקות נסיעה מכאן שולטים בעם אחר, יש אפלייה ויש אלימות יום יומית, במידה זו או אחרת. ההדחקה מאפשרת לנו לא לקחת ברצינות את הכרסום המתמשך בזכויות הפרט, חופש הביטוי והעיתונות והפגיעה בעצמאות   המערכת המשפטית. רובנו עסוקים בהישרדות במציאות הכלכלית הקשה של היום או שאבדנו אימון במערכת הפוליטית וביכולתנו לחולל שינוי. אבל עמוק בלב רובנו יודעים את האמת. רובנו יודעים שצריך לטפל בכל, לא רק בתחומים הנוחים יחסית לטיפול כי יש לגביהם הסכמה רחבה בציבור, אם לא במערכת הפוליטית. אך לזה צריך אומץ, מצרך נדיר בזירה הפוליטית של היום. רק למי שיש את האומץ להציע אלטרנטיבה הוליסטית יש לו סיכוי לערער על שלטונו של נתניהו. בינתיים כולם מפחדים.

The Fear Factor

The public protest that raised its head proudly for several weeks has died down. Here and there it remains active but it's not what it used to be. What happened ? The leaders who headed the protest were unable to channel it into politics and did not succeed turning the movement into a political action group that would run for elections to the Knesset in order to realize the hopes and needs of the supporting public. Why didn't they succeed? Because they were afraid to give the struggle a true political color. It is, of course, possible to be in favor of improvements to the economic and social spheres without relating to the nature of the government, both under a democratic or a less democratic regime. The only thing that counts is the purity of the effort.

That view lacks, of course, intellectual integrity. Why ? Because the nature of the regime determines all policy, not only social and economic policy. The state is a holistic construct and policy in one area potentially effects all the other areas. For example, a nationalist state that does not seek accomodation with its neighbors needs to spend more on security and cannot afford a well funded and highly developed social welfare system, even if it wants one. The same nationalist state may also discriminate against its minorities and thus harm their economic standing. Everything is connected and cannot be separated as the leaders of the struggle tried to do in order to get the whole spectrum of the Israeli political scene to join, not only the captive left wing.

The Labor party as well, or at least chairperson Shelly Yechimovic, is deluding herself that it is possible to effect serious change in the social and economic reality in Israel without dealing in depth with important issues like permanent borders, civil society and the status of religion in the country. All efforts to avoid this will prove to be futile. Whoever does not relate to all major problems of the State of Israel declares in reality that he (or she) is not challenging the Netanyahu government despite of the fact that under his government, social gaps have widened considerably, all efforts at an agreement with the Palestinians have essentially been terminated and the deterioration in the international standing of the country continues unabated.

Whoever wants to be an alternative to the existing regime has to present a holistic alternative. If he doesn't do that, it simply means that he has no vision, doesn't want to lead the country and only wants to improve the social and economic conditions.

Will the public vote for a party that only offers solutions to some of the problems ? The answer isn't easy. Most of us live in denial, denial that permits us to live unbothered by the fact that only a 10 minute drive away, another people are kept under military rule, are discriminated against and suffer daily violence to this or that extent. This denial makes it possible to dismiss the ongoing erosion of  personal status, human rights, freedom of expression, and independence of the legal system as not critical. Most of us are busy staying above water under difficult economic conditions or have lost any trust in the political system and in our ability to effect change. But deep down inside, most of us know the truth. Most of us know that we have to deal with all our issues, not only those easy to deal with because they are in public if not political consensus. For that we need courage and courage is in short supply on today's political scene. Only a party that is courageous enough to offer a holistic alternative has a chance to challenge the Netanyahu government. For the time being, everybody is scared to do so.

The Hebrew text is followed by an English translation

השתתפתי בועידה של מפלגת העבודה והתאכזבתי – זו הועידה הראשונה במתכונת מלאה עם שלי àיחימוביץ' כיו"ר המפלגה. בתור תומך של שלי שעבד קשה במשך חצי שנה על מנת להביא אותה לנצחון בפריימריז קיוויתי לחידוש, התרוממות רוח, חזון, משהו. לא היה כאן כלום. כן הייתה ישיבת ועידה טיפוסית של מפלגת העבודה. מפלגת מפאי בהתגלמותה. חזרה לעתיד. רטרו. לקחו את דוד ליבאי, סוס מלחמות ותיק שמכיר את כל השטיקים ויכול ללמד גם שועלים כמו עמיר פרץ שיעור אחד או שניים ונתנו לו לנהל את הועידה. יאמר לזכותו של ליבאי שהוא יודע איך להשחיל לך את זה ככה שאתה גם חושב שזה בסדר. בקיצור, יושבת הראש נאמה נאום סטנדרטי לחלוטין, קצת טייקונים, קצת חברתי, קצת כלכלי, קצת סוציאל-דמוקרטי, קצת נגד ביבי, קצת בעד עיני, חצי מילה על מדיני (שלא יגידו..), משהו מינורי לחלוטין. מדינת ישראל נמצאת היום באחת התקופות הקשות של ההיסטוריה הקצרה שלה, מפלגת העבודה אמורה להוות אלטרנטיבה שלטונית וזה מה שיש ליו"ר המפלגה להגיד ?

אחר כך דיבר עמיר פרץ, נכנס בעיני (שהיה נוכח באולם), גרם למהומה לא קטנה אך בגדול דיבר דברי אמת על ההסכם השערורייתי בין מפלגת העבודה להסתדרות. הבעיה עם עמיר שיש לו חמאה על הראש. הטפות מוסר מעבריין אנטי-דמוקרטי סידרתי כמוהו, מה גם שהוא חתם על ההסכם המקורי עם ההסתדרות שמהווה בסיס להסכם החדש, לא שוות הרבה.  עכשיו הוא רואה את האור ? לגמרי במקרה בדיוק שזה מתאים לו פוליטית, גם מול עיני וגם מול שלי ? אחר כך דיבר פואד – מה שאני זוכר מנאומו זה שהוא אמר לביבי בפגישה עמו שמפלגת העבודה תהיה המפלגה השנייה בגודלה בבחירות הבאות לכנסת. אני בתמימותי חשבתי שאנחנו רוצים להיות המפלגה הגדולה בבחירות הבאות. לא מספיק שיושבת הראש כל הזמן מורידה ציפיות אז עכשיו פואד בעקבותיה ? אם זה ממשיך כך לא נהיה אפילו המפלגה השלישית בגודלה. ודבריו של בוזי' ? אין טעם להרחיב את הדיבור. כמובן, אחרי שכל החשובים (ושלושה פחות חשובים) דיברו, נסגר הדיון במסגרתו היה ניתן להשמיע נאומים (והייתה רשימה ארוכה של חברי מפלגה שרצו לדבר). כמובן הצביעו על הקטע של ההשתקה וכמובן היא התקבלה ברוב גדול. ככה זה במפלגה דמוקרטית. מתכננים את ההצבעה אחרי הדיון – הדיון מתארך, אנשים רוצים ללכת הביתה, מישהו בכיר מגיש הצעה לסדר, מקיימים הצבעה והדיון נסגר. עכשיו יש זמן לקיים את ההצבעה שהייתה אמורה להתקיים רק בסוף הדיון.

לא יודע איך הרגישו הצעירים שהשתתפו בועידה, היו לא מעט, צעירים שהגיעו למפלגה עם שלי יחימוביץ' . הם אמורים להיות ההבטחה הגדולה של המפלגה. אני רק יכול להגיד שאני הרגשתי ממש, אבל ממש לא טוב. שלי באה למפלגה כהבטחה גדולה: אישה דעתנית, אמיצה, לא לוקחת שבויים. היה לה קארט בלאנש לעשות מה שהיא רוצה עם המפלגה ובמפלגה. הייתה כאן הזדמנות לשינויים דרמטיים וכולם היו מקבלים אותם בשמחה או לפחות הבנה. אבל לא. לשלי יש את הקטע האנכרוניסטי – היא רוצה מה שהיה בעבר. המפלגה של פעם. היום זה לא מתאים. היא צריכה לדעת את זה. היא גייסה את רוב התומכים שלה באמצעות הרשתות החברתיות באינטרנט.  היום לא מתגעגעים למפלגת מפאי. מתגעגעים לדמוקרטיה אמיתית. רוצים להשפיע, לא להיות כלים בתיאטרון מאורגן היטב. זה לא יעבוד לאורך זמן. המחאה החברתית לא תצטרף למפלגת העבודה אם אין בה דמוקרטיה אמיתית. אם אין בה דמוקרטיה אמיתית היא גם לא תהווה אלטנרטיבה לשלטון ותקום מפלגה אחרת.

Déjà vu All Over Again

I participated in the recent Labor Party Congress and was disappointed – this was the first full party congress under the leadership of Shelly Yechimovic as chairperson. As a supporter who worked hard for half a year to help her to victory in the primaries,  I was hoping for renewal, high spirits, vision, something. Nothing of the sort. There was just a typical Labor Party conference. A real MAPAI clone. Back to the future. Retro.

They took Prof. David Libai, an old warhorse who knows all the shtiks and can even teach old foxes like Amir Peretz a lesson or or two and let him preside over the congress. It could be said in Libai's favor that he knows how to stick it to people in a way that even they think it's O.K.

In short, the chairperson (Shelly) gave a totally standard speech, a little on tycoons, a little social, a little economy, a little social-democratic, a little against Bibi, a little for Eini, half a word on the Peace Process (to avoid undue criticism…), something totally minor. The State of Israel is today in one of the most difficult periods of it's short history, the Labor Party is supposed to present an alternative to the government and this is what the chairperson had to say ?

Next in line to speak was Amir Peretz and he attacked Histadrut chief Ofer Eini (who was present in the hall), causing quite a ruckus but mainly spoke the truth about the scandalous agreement between Labor and the Histadrut Trade Union. The problem with Amir is that his checkered past as a serial violator of democratic rules and his involvement in the original deal with the Histadrut which served as a blueprint for the present one, makes it difficult to relate to his criticism seriously. Now he sees the light ? Coincidentally, just when it suits him politically both vis-a-vis Eini and Shelly ?

Next to speak was Fuad Ben Eliezer – what I remember from his speech was that he told Bibi in a recent meeting that Labor will be the second largest party in the Knesset following the coming elections. And I thought we were trying to be number one. Is it not enough that Shelly Yechimovic continuously lowers expectations, now Fuad follows suit? If this keeps going we won't even be the third largest party in the Knesset. And what did Herzog have to say ? Nothing much to write home about. And naturally, after the bigwigs had their say (and three speakers of lesser stature), the discussion which was supposed to give party members the opportunity to voice their opinion (there was a long list of people who had signed up to speak) was closed. Naturally this silencing was voted upon and, not surprisingly, passed with a large majority. This is the way it works in a democratic party.  According to the program, the vote was planned to take place after the discussion – when the discussion ran on for too long and people wanted to go home, someone from among the bigwigs submitted a motion to stop the discussion and vote. A vote was called instantly on the motion and, not surprisingly, it passed. Now there was time to vote, instead of waiting for the end of the discussion.

I don't know how the many young people who were present and who were brought into the party by Shelly Yechimovic must have felt. They are supposed to be the great promise of the party. I only can say that I felt really bad. Shelly came to the party as a great promise: An opinionated woman, courageous, taking no prisoners. She had a free hand to do what she wanted with the party and in the party. There was an opportunity for major and dramatic changes and all of them would have been received with applause or at least understanding. But no. Shelly has this anachronistic side to her, she wants what was in the past. The party that was. Today, that doesn't cut it. She has to know that. She is the one who recruited most of her followers through the internet and social networks. None of them miss the MAPAI party of the old days. They miss true democracy. They want to influence, they don't want to be part of a carefully staged theater production. This won't work over time. The public protesters will not join Labor if there is no true democracy in the party. If there is no democracy , Labor will not be an alternative to the present government and another party will be formed.

The Hebrew text is followed by an English translation

כל התחכמות או ניסיון לחפש ניסוחים או טענות לגבי פעילות זו או אחרת של הממשלה אינם נותנים מענה למצוקה האמיתית – ממשלת נתניהו פועלת בניגוד גמור לאינטרסים של מדינת ישראל בכל התחומים במובן של קיימות המדינה (sustainability) . בנושא החברתי ? רק זה מה שמטריד אותנו ? למה אנחנו עדיין ממתינים ? מה הממשלה עוד חייבת לעשות על מנת לשכנע אותנו שהיא פסולה להנהיג את המדינה ? שהיא תביא לאסון של ממש ? להרעיל את הבארות באמת ? לסגור את העיתונות ולא רק להשתלט עליה ? לגרש אזרחים ערבים באלפים ? לבנות את בית המקדש השלישי על הר הבית? מה יהיה המתניע שמשכנע את הציבור שלנו שעכשיו הממשלה הגזימה וצריך לצאת לרחוב ?

אני בתחושה שאם אנחנו ממתינים, המעשה הבא של נתניהו כבר עלול להעביר אותנו לשלב שכל התנגדות ציברית מאוחרת מידי. לדוגמה, התקפה יזומה על איראן או פעולה נוספת בעזה עליה כבר רמז הרמטכ"ל בני גנץ. שתי פעולות אלה (וכל אחת מהן לחוד) יכולות בקלות להביא עלינו משבר מתמשך שלא יגמר למשך שבועות, חודשים או אף שנים. המצב הכלכלי יהיה הבעייה הקטנה אז.

ממשלת ישראל צועדת לעימות או כבר נמצאת בעימות בכל תחום – בתחום הפלסטיני, גם מול עזה וגם מול הרש"פ – לא מעבירים לרש"פ את הכנסותיהם ממיסים. זה מפריע למישהו ? חודשים ארוכים הטענה שלנו הייתה, בין היתר, שאין טעם להסכם עם הרש"פ כי עזה לא כלולה. עכשיו, שהרש"פ סוגרת עניין עם חמאס בעזה, הטענה היא כי אי אפשר לסגור עם הרש"פ כי היא בשיתוף פעולה עם חמאס בעזה. בקיצור אי אפשר לסגור עמנו כי אנחנו, או ביתר דיוק, ממשלת ישראל ממש לא רוצה.

מול החברה האזרחית הממשלת בעימות באמצעות חקיקה כאשר מחד פוגעים בעיתונות החופשית ומאידך מנסים לצמצם את חופש הפעולה של בתי המשפט או את עצמאותם של השופטים. מול הרפואה הציבורית הממשלה נלחמת ברופאים – מי שמע פעם על חוזה עבודה שתחום ל-9 (תשע שנים) ?? ללא כל קשר למה כתוב בהסכם, הרי ברור לחלוטין שזה לא קביל ומישהו כאן טעה. לא בטוח שהייתה כאן טעות בתום לב אך טעות הייתה ויש לתקן אותה ולא לטעון ש"הסכמים לא פותחים". כל בר דעת, כולל בעלי השכלה משפטית מבינים שניתן לפתוח הסכם כאשר הוא איננו עומד במבחן המציאות.

בתחום הכלכלי הממשלה ממשיכה להלחם בציבור על ידי צמצום, אם לא ביטול חלק ניכר מהמלצות ועדת טראטנברג שגם כפי שהן, אם בכלל, עונות על חלק קטן של הצרכים בלבד. בדידות בינלאומית שמעתם ? היחסים עם טורקיה, עם ארה"ב, צרפת, גרמניה ומדינות נוספות, כולן או במצב קשה או במצב של חוסר אימון הדדי. אופוזיציה ? חודשים ארוכים ציפי לבני בקושי פתחה את הפה. יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' יודעת להלחם, יודעת לגייס ציבור, יודעת לעשות מהומה באמת. אם זה לא עכשיו אז מתי בדיוק ?

אולי יש כאן מקום לפרפרזה של האמירה של הכומר נימולר: כשצמצמו את חופש הפרט לא אמרתי כלום כי בחופש שלי לא פגעו. כשהסתירו את הנשים מהתמונות בציבור בירושלים הסתדרתי עם זה כי אני לא אישה וגם לא גר בירולשים. כשפגעו ברופאים ובעובדי הקבלן לא יצאתי לרחוב כי אני לא רופא ולא עובד קבלן. כשרוצים לשלוח את החיילים לעזה שוב לא הגבתי כי אין לי ילדים בקרבי ולחמאס בטח מגיע מכה או שתיים. כשרוצים לתקוף באיראן אין לי הרבה מה להגיד, הרי מי יודע, אולי האיראנים באמת רוצים להפיל עלינו פצצת אטום ? כשעצרו את תשלומים שמגיעים לרשות הפלסטינאית לא אמרתי כלום כי אבו מאזן באמת לא בסדר. כשהפסיקו לאפשר לרבני צוהר לחתן זוגות צעירים, לא עשיתי מזה עניין כי הילדים שלי כבר נשואים. כשרוצים לקטוע את הסיוע מחו"ל לארגונים תומכי זכויות אדם לא עשיתי כלום כי אני לא ארגון תומך זכויות אדם ואף פעם לא קבלתי כסף מחו"ל. ואת הסוף אתם יודעים לבד….

Bring Down the Government, the Sooner the Better

All efforts to be sophisticated or attempts to seek formulas or excuses regarding this or the other actions of this government do not provide solace to the true distress – the Netanyahu government is acting against the best interests of the State of Israel across the board regarding sustainability of the country. The social realm ? That is what worries you ? What are we still waiting for ? What does the government still have to do to convince us that it is unfit to run the country ? To bring about a real catastrophe ? To really poison the wells ? To close down the newspapers and not only to control them ? To kick out Arab citizens by the thousands ? To build the 3rd temple on the Temple Mount in Jerusalem ? What will be the trigger that will convince our public that this time the government really has gone over the top and we have to go out into the streets ?

I have the feeling that if we wait , the next deed by the Netanyahu government may already bring us into a situation where public resistance will be too late. For example, initiating an attack on Iran or another major incursion into Gaza which was already intimated by the Chief of Staff, Benny Gantz. Both of these actions (and each one separately) could easily bring about a long term crisis which could go on for weeks, months or even years. In that case, the economic situation may be the smaller of our problems.

The government of Israel  is going into confrontation or is already in confrontation in every area – vis-a-vis the Palestinians, both in Gaza and in the Palestinian Authority. For weeks we withheld their income from custom duties. Did that disturb anyone ? For months, the Government of Israel claimed, among other claims, that an agreement with the Palestinian Authority is useless since Gaza will not be part of the deal. Now that the Palestinian Authority is closing ranks with Hamas the claim is that an agreement is impossible because of the cooperation with Hamas in Gaza. In short, it's impossible to close a deal with us because we, or more exact, the Government of Israel, really doesn't want to close.

The government is in confrontation with the civil society through legislation that on one side harms the media and on the other side tries to limit the freedom of action of the courts or the indpendence of judges. It confronts public medicine by fighting the doctors – who has ever heard of an employment contract with a 9 year term ?? Without going into what is written in the contract it is patently obvious that this is unacceptable and somebody made a mistake. This may not have been an innocent mistake but it definitely was a mistake which has to be corrected and the claim that "contracts cannot be renegotiated" is mute. Any reasonable person, including one with a legal education understands that is is possible to renegotiate a contract that does not reflect reality.

In the economic realm, the government continues to fight the public by limiting implementation if not cancelling a large part of the recommendations of the Trajtenberg committee which as is, if at all, only dealt with a small part of the real needs.

Did you hear about our international isolation ? Relations with Turkey, with the U.S., with France, Germany and other nations are at worst in bad shape or at best we suffer from a serious lack of credibility. And the opposition ? For months now, Tzippi Livni, has barely opened her mouth. The chairperson of the Labor Party, Shelly Yechimovic knows how to fight , knows how to recruit the public, knows how to really kick up a fuss. If this is not the time, when is ?

This may be the time to paraphrase the words of the German Pastor Niemöller: When they limited personal freedoms I didn't say anything because my freedoms were not affected. When they started to remove women from public advertisements in Jerusalem I didn't resist since I am not a woman and I don't live in Jeruslaem. When they started to harm the doctors and the work contractors I didn't protest since I am neither. When they wanted to send soldiers into Gaza again, I didn't do anything since my kids are not in combat units and Hamas probably deserves another blow or two. When they wanted to attack in Iran I didn't have much to say, who knows, maybe the Iranians really want to drop a nuclear bomb on us. When they stopped the custom payments to the Palestinian Authority I didn't say a thing since Abu Mazen is really at fault. When they stopped letting the Rabbis from Zohar officiate at weddings I didn't make a big fuss since my kids are already married. When they wanted to cut foreign donations to NGOs supporting human rights I didnt do a thing since I am not an NGO and I never received a donation from foreigners. You all know how the end goes on this story…

The English translation follows the Hebrew text

הזדמנות – הזדמנות זאת המילה שיושבת הראש שלי יחימוביץ' מרבה להשתמש בה בהופעותיה בתקשורת. “ניתנה לנו הזדמנות". אכן ניתנה למפלגת העבודה הזדמנות. אני שמח על כך שאחרי שנים במדבר ניתנה למפלגת העבודה הזדמנות. אבל למה ניתנה ההזדמנות ? שלי יחימוביץ' עומדת על כך, לא, מתעקשת על כך שניתנה לה ההזדמנות להוביל אג'נדה שמכילה את הנושא החברתי/כלכלי בלבד. Continue reading →