The Hebrew text is followed by an English translation

לאחר יותר ממאה שנים של מאמצים יהודיים בארץ ישראל / פלסטין, המסקנה ברורה: הניסיונות לחלק את הארץ לשתי מדינות לאום, יהודית ולפלסטינית, נכשלו כישלון חרוץ. מסיבות כלשהן, שתי האוכלוסיות, לעתים לחוד ולעתים גם יחד, דחו את כל המאמצים להפריד אותן לשתי מדינות, קודם של הבריטים כמעצמה המנדטורית ואחר כך של הקהילה הבינלאומית מיוצגת על ידי חבר הלאומים ומאוחר יותר, של האו"ם. ככל שחולף הזמן, הפתרון של הסכסוך על פי הפרדיגמה של שתי המדינות הופכת להיות פחות סבירה.

למרות האמור לעיל, נראה כי היהודים והפלשתינאים אינם מסוגלים למצוא את דרכם החוצה מהבוץ. גם הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד האו"ם, לא מנסה לתרום גישות יצירתיות. כל אחד נשאר עם הפרדיגמה של שתי המדינות ללא קשר עד כמה גישה זו הפכה לבלתי אפשרית מבחינה פוליטית, אם לא במימוש על הקרקע.

התבלטותם של אנשי צבא ישראליים שמוכרים כמשימתיים, במרבית המאמצים לנסות ולפתור את הסכסוך, תורמת למבוי הסתום - בעוד שהגנרלים יודעים לבצע משימות והם נהנים מאמון מעורר השראה בתחום זה, הם ממשיכים להיות אבודים במאמציהם לגייס את התמיכה הפוליטית הנדרשת על מנת שיטילו עליהם את ביצוע המשימה מלכתחילה. הם אף הראשונים להודות בכך שההצעות להפריד בין שתי האוכלוסיות, הנשמעות מבטיחות על פניהן, אינן ניתנות ליישום מבחינה פוליטית לעת עתה.

הימין הפוליטי בישראל מהסס לנסח חזון ברור ומתנדנד בין צד מרחיק לכת כמו סיפוח מלא של הגדה/יו״ש תוך הסתכנות בזעמה של הקהילה הבינלאומית וסיפוח חלקי, כדי להמשיך לנסות ליצור את הרושם שמדינת ישראל עדיין חברה במועדון של הדמוקרטיות הליברליות.

השמאל הפוליטי, כיום ללא הנהגה של ממש, הוא באובדן מוחלט, דבק בפרדיגמה של שתי מדינות כאילו אין מחר ולא מסוגל לתכנן תוכנית ברורה של איך לקבל תמיכה ציבורית לפרדיגמה זו שיישומה יחייב צעדים על הקרקע שהופכים אותה לפחות פופולרי כל יום.

הפלסטינים תקועים גם הם, הן בהתעקשותם על הפרדיגמה של שתי המדינות (אם כי יש מי שמבינים כבר כי לא ישיגו את ההגדרה העצמית שלהם במדינה משלהם) והן במאבקם עם חמאס בעזה כך שנמנע מאמץ משותף מתמשך לקידום פתרון של הסכסוך עם ישראל.

החברה האזרחית, הן בישראל והן בפלסטין, עוסקת בעיקר בבהשלכות מרחיקות הלכת של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה, בכל הרמות, אך אינה מסוגלת לייצר חלופות פוליטיות רציניות לבלגן שיצרנו כאן יחד.

אז הנה הצעה איך לעשות את זה, לא מקורי במיוחד כי מייסדי מדינת ישראל, בשנות ה -30 וה -40 של המאה הקודמת, דנו בגישה דומה לה, אבל בהחלט בזמן. המסקנה שלנו היא כי הפרדה לשתי מדינות לאום נראית מעבר ליכולות שלנו בשלב זה והמטרה חייבת להיות לשפר את הסטטוס-קוו באופן משמעותי. טכנית אומנם ניתן לתחזק אותו אך הוא מתכון די בטוח להמשך דה-לגיטימציה בינלאומית למדינת ישראל ולהידרדרות אזורית פוטנציאלית. בעוד שכל מאמצינו צריכים להיעשות בשיתוף פעולה עם הפלסטינים, היכולת ליישם צעדים לשיפור המצב באופן חד צדדי תהיה מועילה. למותר לציין שמה שאנו מציעים חייב לדבוק במשפט הבינלאומי, אחרת יהיה קשה לגייס את התמיכה הנדרשת מהקהילה הבינלאומית. כל הצעה ריאלית חייבת לשפר את מעמדה הכלכלית של האוכלוסייה הפלסטינית, באופן מהותי תוך מתן זכויות אזרח מלאות. שמירה על ביטחונה של מדינת ישראל חייבת להיות שיקול מרכזי ואסור לנו להביך את המדינות השכנות עם הצעהתו. לא פחות חשוב - חייבים לזכור כי לא מדובר בפיתרון קבע אלא באבן דרך לעתיד משותף טוב יותר, במילים אחרות ההצעה חייבת לאפשר שינויים בשלב מאוחר יותר.

אז על מה אנחנו מדברים? הכוונה היא למדינה אזרחית בין הירדן לים התיכון, לא כולל רצועת עזה, עם אוכלוסייה של כ -11 מיליון אזרחים, 65% יהודים, והיתר ערבים / פלסטינים / בדואים ודרוזים. אנחנו מדברים על פדרציה עם 30 קנטונים, 20 מהם עם רוב יהודי (כחול על המפה וירושלים בזהב), 10 עם רוב לא יהודי (ירוק וסגול על המפה), יחס המשקף את המאזן הדמוגרפי. תהיה חוקה שתכתב במשותף על ידי היהודים והפלסטינים כדי להגן על הזכויות האזרחיות והדתיות של שתי הקבוצות הלאומיות ושל כל אזרחי המדינה. בכך נמלא את המחויבות שניתנה בהצהרת העצמאות של מדינת ישראל. הקנטונים יהיו בעלי אוטונומיה מירבית עם ממשלה ואסיפה מחוקקת שנבחרות פעם בארבע שנים על ידי האוכלוסייה של הקנטון. הממשלה הפדרלית בירושלים תהיה אחראית על מדיניות הביטחון, החוץ, המקרו-כלכלית ונושאים בין-קנטונלים כמו תחבורה ארצית, איכות סביבה ותוכנית ליבה במערכת החינוך שכוללת שפה ולימודי אזרחות. כל השאר יטופלו על ידי הממשלות האזוריות בקנטונים והרשויות המונציפליות.

הכנסת תוגדל ל -180 חברים בכדי להתאימה לאוכלוסייה הנוספת (כ -2 מיליון אזרחים נוספים), ובית העליון ייצג את הקנטונים (עם שני נציגים לכל קנטון, ללא קשר לגודלו ולאוכלוסייה). ההצעה שלנו שומרת על שם המדינה, ישראל, הסמלים הנוכחיים שלה וחוק השבות. לא תהיה זכות שיבה לפלסטינים, אלא בנוסף לגישה מקיפה לטיפול בבעיית הפליטים באופן משמעותי, תפותח מדיניות הגירה ארוכת טווח מתקדמת כדי לשרת את המדינה ואת האוכלוסייה. יש לזכור כי ההשלכות הכלכליות של מיזוג ישראל ואוכלוסייתה עם תוצר לנפש של כ - 38,000 דולר עם אוכלוסיית הגדה ותוצר לנפש של בקירוב 3,000 דולר, תזדקקנה להשקעות זרות מהותיות, כולל זו של תושבים חוזרים משתי הקבוצות הלאומיות, היהודים והפלסטינים.

הדאגה היהודית העיקרית, כיצד לוודא שישראל לא תאותגר על-ידי אוכלוסייה לא-יהודית הולכת וגדלה, תטופל על-פי עיקרון הרוב הכפול: כל שינוי משמעותי בהרכב מערכת השלטון יחייב גם רוב דמוגרפי (כפי שהוא בא לביטוי בכנסת) ורוב הקנטונים. משמעות הדבר היא שהאוכלוסייה הלא יהודית תצטרך לשנות את מצב הרוב ב- 6 מתוך 20 הקנטונים בהם יש רוב יהודי בכדי לזכות ברוב של 16/14 של הקנטונים. זה אומנם לא בלתי אפשרי מבחינה טכנית אך אין סיבה שזה יקרה לפני שלאף אחד זה כבר לא יהיה אכפת לאיזה לאום יש רוב והיכן.

מדובר בחזון ותקווה, הרבה יותר ממה שמוצע כעת על ידי מפלגה פוליטית כלשהי המתמודדת על הובלת המדינה. יהיה ממשי יותר ככל שנצליח לגייס את תמיכת הציבור - פוליטיקאים מפחדים, הם לא מוכנים להוציא את האף שלהם לפני לא ברור מה הציבור חושב על זה. מאמר זה הוא חלק מהמאמץ שלנו להביא את ההצעה לידיעת הציבור.

After more than 100 years of Jewish endeavours in Eretz Israel/Palestine, the verdict is in: Attempts to separate the country into a Jewish homeland and a Palestinian one have been an abject failure. For whatever reasons, both populations have, at times separately and at times in unison, rejected all efforts first of the British as a mandatory power and then of the international community represented by the League of Nations and later the UN, to break up the Land of Israel into two nation states, a Jewish one and a Palestinian one. The more time passes, the more unlikely a resolution of the conflict following the 2 State paradigm has become.

Even though that is the case, both Jews and Palestinians seem to be at a loss how to find their way out of the quagmire. Neither does the international community, notably the UN, try to contribute creative approaches. Everybody remains sold on the Two State paradigm regardless of how unimplementable this approach has become politically, if not on the ground.

The prominence of mission oriented Israeli military figures in most of the efforts of trying to resolve the conflict appears to contribute to the impasse – while the Generals know how to accomplish missions and are great at inspiring confidence in this regard, they continue to be at a total loss at garnering the political support necessary to get tasked to accomplish said missions. They’ll even be the first to admit that their proposals for separating the two populations, promising as they may sound on the face of it, are not at this time politically implementable.

The political right in Israel is hesitant about articulating a clear vision, vacillating between the full Monty, annexation of the West Bank in toto risking to incur the wrath of the international community and partial annexation in order to continue and make believe that Israel is still a card carrying member of the club of liberal democracies.

The political left, presently without any real leadership is at a total loss, sticking to the Two State paradigm like there is no tomorrow while not being able to frame a clear program of how to get public support for that paradigm whose implementation would require steps on the ground that are becoming ever more unpopular by the day.

The Palestinians are similarly stuck, both in their insistence on the Two State paradigm even though some realize by now that their self-determination is unlikely to come from there and in their struggle with Hamas in Gaza which prevents a concerted joint effort to advance a solution of the conflict with Israel.

Civil society both in Israel and in Palestine is otherwise engaged dealing mainly with the considerable fallout of Israel's occupation of the West Bank and Gaza, at all levels but unable to generate serious political alternatives to the mess we all have created here.

So here is a proposal how to go about it, not particularly original because the founders of Israel, in the 30ties and 40ties of the previous century contemplated an approach just like it, but certainly timely. Concluding that a separation into two nation states appears to be beyond our capabilities at this time, the object must be to seriously improve on the status-quo, which, while technically maintainable, is a sure recipe for continuing international delegitimization and potential regional deterioration. While all our efforts should be accomplished in cooperation with the Palestinians, the ability to unilaterally implement measures that improve the situation would be advantageous. Needless to say whatever we propose should adhere to international law otherwise it would be difficult to garner the necessary support of the international community and it must improve the status of the Palestinian population materially providing them with full civil rights. Keeping Israel secure should be a major consideration and our neighbouring states should not be compromised by what we come up with. Last not least we should keep in mind that this is not geared to be a permanent solution but a stepping stone for a better future in other words it should be amenable to incorporate changes at a later stage.

So what do we have in mind ? We are talking about a citizen state between the Jordan River and the Mediterranean Sea, not including the Gaza Strip, with a population of about 11 M citizens, 65% Jewish, the rest Arab/Palestinian/Beduin and Druze. We are talking about a Federation with 30 cantons, 20 of them with a Jewish majority (blue on the map, and Jerusalem in gold), 10 with a non-Jewish majority (green and purple on the map) reflecting the demographic balance. There would be a constitution written jointly by Jews and Palestinians to protect civil and religious rights of both national groups and all citizens of the state thus finally fullfilling the committment  given in Israel's Declaration of Indepence. The cantons would be largely autonomous with their own government and legislature elected once in four years by the canton's population. The Federal government in Jerusalem would be responsible for Defence, Foreign Affairs, Macro-Economic policy and inter-cantonal issues like transportation, environment and a core education program limited to language and civics. All the rest would be dealt with by the regional governments in the cantons.

Size of the Knesset would be increased to 180 members to accommodate the added population (about 2 Million additional citiizens) and an upper house representing the cantons (with two representatives for each canton, regardless of size and population) would be added. Our proposal retains the name of the state, Israel, its present symbols and the law of return. There would be no right of return for Palestinians but in addition to an all-encompassing approach to address the refugee issue in a meaningful way, a lenient and open minded long term immigration policy would be developed to best serve the country and the population. We must keep in mind that the economic impact of the merger of Israel and its population with a per capita GDP of ca. 38,000 USD with the West Bank and its per capita GDP of ca. 3,000 USD could make excellent use of substantial foreign investment, including that of returning residents from both national groups.

A major Jewish concern, how to make sure that Israel will not be demographically challenged by an ever growing non-Jewish population will be addressed through the double majority principle: Any major changes in the make up of the system of government will require a demographic majority and a majority of the cantons. The implication would be that non-Jews would have to change the majority status of 6 out of the 20 Jewish majority cantons in order to gain a 16/14 majority of the cantons. While this is not impossible technically, it is unlikely to happen before people don't give a damn anymore which nationality is a  majority and where.

This is a vision and a hope, a lot more than what is being presented by any political party vying to lead the country. It will become viable the more support it garners from the public – politicians are scared, by and large they wont stick their nose out before it's not clear what the public thinks about this. This is part of our effort to bring this proposal to the attention of the public.

The author is the Co-Chair of the Federation Movement

English after the Hebrew

האירועים האחרונים במועצת הביטחון של האו"ם ואונסק"ו הבליטו את המצב האמיתי, הביאו אותו לתוך השיח הציבורי שלנו ובכך סיכלו את מאמצי ממשלת ישראל למנוע דיון רציני על אודות לאן מדינת ישראל צועדת. הבעיה היא כמובן לא שהממשלה ממשיכה לנסות לדלל, לשבש או לגנוז כל דיון פתוח משמעותי בנושא. הבעיה האמיתית היא כי מתברר יותר ויותר שאין לה שמץ של מושג לאן היא רוצה להוביל את ישראל ואין לה כל עניין לפתח חלופות לטווח ארוך. הסטטוס-קוו, כנראה, מספק אותה בהחלט.

בואו נודה על האמת, יש לישראל שתי אפשרויות עיקריות מלבד שמירת הסטטוס-קוו. הבחירה הראשונה, לכאורה המובנת מאליה, היא להתקדם לאט לאט לקראת פתרון של שתי המדינות, ניהול משא ומתן להסכמה על גבולות, נסיגה של לא הפחות מ-30,000 משקי בית של מתישבים מהגדה ומימוש, על פרק זמן משמעותי, של היפרדות מהפלסטינים בגדה המערבית/יהודה ושומרון. אמנם מבחינה טכנית ולוגיסטית זה בהחלט במסגרת היכולות של המדינה היהודית, אך לא ניתן להבטיח את ההיתכנות הפוליטית של גישה זו אחרי כמעט 50 שנה של מעורבות הולכת וגוברת בגדה, מה גם שההתפתחויות הדמוגרפיות של הבוחרים בארץ לא מבשרות טובות לעתיד בעניין זה.

הגישה של שתי המדינות אשר כנראה עדיין המועדפת בקרב רוב הישראלים והפלסטינים כאחד, אם כי ברוב מצטמק, תכניס אותנו למסלול מאוד בעייתי אם תייושם. הטראומה של עקירה של למעלה מ-100,000 יהודים, לא פחות, תמתח את הדמוקרטיה ישראלית עד לקצה גבול יכולתה. כך לפחות אם נשפוט על פי מה שקרה באירוע הרבה יותר מוגבל, עקירתם של 9,000 יהודים מביתם בתקופת ההתנתקות מעזה ב -2005. משימה זו, לאחר יותר מ -10 שנים, עדיין לא הושלמה על כל מרכיביה, הותירה צלקות עמוקות וכלל לא בטוח אם המערכת הפוליטית שלנו מסוגלת לעמוד באתגר הגדול העומד לפנינו .

אם לעומת זאת אנו מניחים שמאמץ זה יכול לקבל את התמיכה הפוליטית הנדרשת, יהיה צורך בהוצאה ענקית (עשרות מיליארדים של שקלים) על מנת ליישב מחדש ולפצות את האוכלוסייה היהודית העקורה. נדרשת הוצאה נוספת משמעותיות על מנת להגיע להסדרים חדשים שיבטיחו את בטחון ישראל בשטח גיאוגרפי קטן יותר עם בעיות מעבר גבולות מרובות. נטל כלכלי נוסף, לפחות בטווח הקצר עד בינוני נוצר כתוצאה מהפחתת המסחר עם המדינה הפלסטינית שנגרמת על ידי הקמת הגבול, חומות, גדרות ומכשולים אחרים. זאת בלי להזכיר כלל את ההשפעה של זרם המתישבים החוזרים על שוק הדיור הישראלי שגם כך כבר מתוח עד קצה גבול היכולת שלו. אם כך לא מפתיע שממשלת ישראל לא ממש להוטה על יציאת לדרך זו שלא תניב יתרונות אלקטורלים לא משנה איזו קואליציה פוליטית הייתה רוצה ללכת בה.

ומה יהיה לנו בסופו של דבר אם לאחר שנקטנו בצעדים שנמשכו זמן רב, היו מפרכים, יקרים מאוד ומעוררי מחלוקת קשה, נגיע לקו הסיום, לפיתרון 2 המדינות המהולל ? האוכלוסייה (היהודית) שעברה טראומה קשה של עקירה של יותר מ -100,000 אזרחים תהיה מחולקת, אוכלוסיית ערביי ישראל שהופרדה מאחיהם בגדה המערבית/יהודה ושומרון תתעמת 24/7 עם סוגיות של נאמנות כפולה והמדינה הפלסטינית הצעירה שאין לה יכולת כלכלית לקיום עצמאי תהיה על סף העוני ללא סיוע חוץ משמעותי. היא תהיה חשופה לחתרנות מדינית של קיצונים מכל הסוגים וייתכן בהחלט שתדרש התערבות ישראלית צבאית תדירה שתצמצם עוד יותר את הריבונות המוגבלת שישראל מוכנה לנכס לפלסטינים. קבוצות הטרור שנלחמות בישראל תזכנה בהרבה תמיכה במדינה הפלסטינית המוחלשת שבו הממשל, ככל הנראה לא יהיה יותר טוב ממה שהרשות הפלסטינית (רש"פ) מקרינה עד כה. גם הכלכלה כאמור לא צפויה להיות טובה יותר מאשר עכשיו . כל זה לא בדיוק מתכון ליציבות אזורית ובהחלט לא משהו לצפות לו באופטימיות.

בואו נודה על האמת, גם אם הדרך שאני מתאר נראת פסימית לחסידיו של פתרון 2 המדינות, הבעיה היא שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי לשכנע את הציבור הישראלי אשר ממש לא להוט על נסיגה, כי זה אכן פסימי. הפחד הוא גורם מרכזי, המתיישבים ותומכיהם יזכירו את האיומים כל הזמן על מנת למנוע כל סוג של נסיגה וללא תמיכה רחבה בציבור פתרון 2 המדינה איננו בר קיימה.

כפי שהזכרתי לעיל, יש גישה אחרת. הגישה שאני מציע משלימה עם העובדה שארץ ישראל נועדה להוות יחידה כלכלית אחת (כפי שדרך אגב כתוב גם את החלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם, החלטה 181, ומגילת העצמאות של מדינת ישראל. העובדות בשטח כפי שהן היום, יותר מכל דבר אחר נראות בלתי הפיכות, צריך לקבל אותן כפי שהן וכל פיתרון מדיני רלוונטי צריך לשקף את המציאות הזאות. הפרדת האוכלוסיות שעמדה בשורש כל ההצעות הפוליטיות הרלוונטיות לפיתרון הסכסוך מאז החלטת החלוקה מ -1947 ואף לפניה, הפכה לכמעט בלתי אפשרית. הסיבה לכך הוא העדר רצון פוליטי לכך בישראל והעדר רצון הקהילה הבינלאומית להפגין נכונות להפעלת הלחץ הדרוש כדי לאלץ את ישראל לוותר. ומה לגבי ההנהגה הפלסטינית ? המנהיגים הפלסטינים מתבשלים במיץ שלהם, אינם מסוגלים לחולל את השינויים הנדרשים, מנסים לפגוע בישראל בפורומים בינלאומיים באמצעים דיפלומטים ואין שום אופק מדיני בזמן שהם ממשיכים לאבד את תמיכת עמם.

ברגע שאנחנו משלימים עם העובדה שהאוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הפלסטינית תישארנה מעורבבות זה בזה, נשאלת השאלה איך אנחנו יכולים להבטיח הן, רמה גבוהה של הגדרה עצמית לפלסטינים, ביטחון ליהודים, מידה נוחה של הפרדה בבחירה ושיטת ממשל מקובלת שמבטיחה דמוקרטיה וזכויות שווות ומוגנות היטב לצמיתות?

הגישה שבחרנו אינננה חדשה. היא נשקלה ברצינות על ידי אבות המייסדים של המדינה היהודית, בן גוריון, ברל כצנלסון, חיים וייצמן, ז'בוטינסקי ואחרים בשלב זה או אחר לפני קום המדינה כאשר הרוב היהודי בארץ ישראל לא היה מובטח. היא מבוססת על ההכרה כי מדינות פדרליות מצליחות לספק את הטוב מבשני העולמים לאוכלוסיות עם שונות אתניות ודתיות גבוהות: אוטונומיה תרבותית ודתית (והפרדה מתונה בבחירה) בתוך יחידות אזוריות (קנטונים) שהם חלק ממדינה פדרלית חזקה בעלת חוקה ליברלית. ישנם יותר מ -27 מדינות מוצלחות למדי שכיום מתפקדות כפדרציות, כולל ארה"ב, שוויץ, גרמניה, אוסטרליה, אוסטריה, ברזיל וקנדה השולטות על יותר מ -40% מאוכלוסיית העולם.

סביר להניח כי פדרציה בין הירדן לבין ים התיכון, לא כולל רצועת עזה תוכל לקבל תמיכה ישראלית ופלסטינים רחבה ובעקבותיה, גם גיבוי בינלאומי. כינון פדרציה ייצב את האזור, יספק זכויות שווות לכל האוכלוסייה ותסיים את המחלוקת על שטחי יהודה ושומרון.

אימוץ גישת הפדרציה אומר כי על הפלסטינים לוותר על מדינת עצמאית כאשר הם יוכלו לממש את זכותם להגדרה עצמית עם זכויות שווות בתוך מדינת כל אזרחיה שבו אוטונומיה תרבותית ודתית מוגנת בקנטונים על ידי חוקה ליברלית משותפת שבכתיבתה הם נטלו חלק. גם ישראלים ירוויחו מהיתרונות הכלכליים של מצב מדיני ופוליטי הרבה יותר רגוע ובטוח ומהיתרונות הנוספים של חוקה ליברלית אשר תבטיח הפרדת דת ומדינה ושוויון של כל הזרמים הדתיים, יהודים או לא. בקיצור, זו תהיה ההזדמנות של מדינת ישראל להתחל מחדש את המדינה וליישם סוף סוף את הכרזת העצמאות שלנו, בהחלט משימה ראויה לתנועה פוליטית. האם יש מפלגה בישראל שתאז לשים תוכנית זו על סדר יומה ?

Recent events at the UN Security Council and UNESCO have brought  the situation into our public discourse as it really is, thus thwarting the Israeli government’s considerable efforts to prevent a serious discussion on where Israel is headed. The problem is of course not that the government continuously tries to dilute, derail or squash any substantial open debate. The real problem is that it becomes ever more clear that it does not have the faintest idea where Israel should be heading or indeed, has no interest in developing a long term alternative, finding the status-quo, apparently, quite adequate.

Let’s face it, Israel has two main choices other than just maintaining the status-quo. The first choice, ostensibly the obvious one, is to progress ever so slowly towards a two-state solution, negotiating agreed upon borders, a withdrawal of, at a minimum about 30,000 settler households from the West Bank and implementing, over time, a separation from the Palestinians in the West Bank/Judea and Samaria. While this is technically and logistically certainly within the capabilities of the Jewish state, its political feasibility after almost 50 years of progressively deeper engagement in the territories can by no means be assured anymore, nor do demographic developments of the Israeli electorate bode well for the future in this regard.

The two-state approach, which nevertheless is apparently still favored by a majority of both Israelis and Palestinians, if by ever shrinking margins, will put us on a very tough road ahead if implemented. The major trauma of the displacement of over 100,000 Jews, no less, will stress Israeli democracy to the limits. That’s at least if we judge it by what happened with a much more limited effort, the displacement of 9,000 Jews during the 2005 disengagement from Gaza. That undertaking, after more than 10 years still hasn’t been completed in all its components, left lasting scars and it is by no means certain that our political system is up to the much larger task ahead.

If however we assume that this effort could get the political support necessary, it would involve a huge expense, the resettling and compensating of the displaced Jewish population. There would be a considerabe additional expense in providing the new arrangements to assure the security of Israel in a smaller geographic area with multiple border control issues. An additional economic burden, at least short to mid-term, would be imposed by the reduction in trade with the Palestinian state caused by the erection of borders, walls and fences and other obstacles. This without even mentioning the impact of the influx of the returning settlers on the Israeli housing market which is already stressed to its limits. No wonder then that the government of Israel is not really keen on embarking on this path which certainly will hold no particular electoral benefits for whichever political coalition that would pursue it.

And what will we end up with after long, arduous, tremendously expensive and extremely divisive measures if we actually reach the finish line, the much acclaimed 2-State Solution? We will have a divided (Jewish) population that underwent the major trauma of the displacement of more than 100,000 citizens, an Arab Israeli population now separated from their brethren in the West Bank/Judea and Samaria, confronted 24/7 with issues of dual-loyalty and a fledgling Palestinian state that doesn’t have the economic capabilities to be self-sustaining without substantial foreign aid. It will be open to political subversion from extremists of all kinds and quite possibly require periodic Israeli intervention even more diminishing the limited sovereignty Israel is willing to appropriate to the Palestinians. Terrorist groups that are fighting Israel  will have plenty of support in such a weakend Palestinian state where governance is unlikely to be any better than what the Palestinian Authority (PA) has projected so far nor is the economy likely to be much better than it is now. All this is hardly a recipe for stability in the region and it is certainly not something to look forward to.

Let’s face it, even if the way I describe it appears pessimistic to proponents of the 2-State Solution, the problem is that it will be very difficult, if not impossible to convince the Israeli public who by no means is keen on a withdrawal, that it is. Fear is a central factor, the settlers and their supporters will harp on it no end to prevent any kind of withdrawal and without wide support of the public the 2 State Solution is dead in the water.

As I suggested above, there is another approach. The approach I propose means coming to terms with the fact that Eretz Israel, the Land of Israel, is destined to remain a single economic unit (as incidentally, called for both in the UN Partition Resolution, UNGA 181, and Israel’s Declaration of Independence). Facts on the ground as they are today, more than anything else appear to be irreversible, need to be acknowledged and any relevant political solution must reflect this reality. A separation of populations that has been at the root of all politically pertinent proposals since the 1947 Partition Resolution and even before has become nigh impossible. That’s because the political will to see it through is not apparent in Israel nor has the international community shown any willingness to exert the pressure necessary to force Israel into action. And the Palestinian Leadership ? Palestinian leaders are stewing in their own misery unable to effect the changes necessary, lashing out at Israel in international forums with no horizon in sight and continuously losing the support of their own population.

Once we have come to terms with the fact that Jewish and Palestinian populations will remain intermingled, how can we now assure both, a high degree of self-determination for the Palestinians, security for the Jews, a comfortable measure of separation by choice and an acceptable form of government that assures democracy and equal and well protected rights for all?

The approach we chose is not new, as a matter of fact the founding fathers of the Jewish state, Ben Gurion, Berl Katzenelson, Chaim Weizmann, Jabotinsky and others at one time or another seriously considered our approach when a Jewish majority in Eretz Israel was not assured. It is based on the recognition that federal states appear to provide the best of both worlds to populations with high ethnic and religious variance: Cultural and religious autonomy (and moderate separation by choice) within regional units (cantons) that are part of a strong federal state with a liberal constitution. There are more than 27 successful countries presently functioning as federations, including the US, Switzerland, Germany, Australia, Austria, Brazil, and Canada, governing more than 40% of the world’s population.

It is more than reasonable to think that a federation between the Jordan River and the Mediterranean Sea, not including the Gaza Strip could gain considerable Israeli and Palestinian support and in its wake, international backing as well. It would stabilize the area, provide equal rights for all the population and end the disputed status of the territories.

While adopting the federation approach would mean that the Palestinians give up independent statehood, they would be able to realize their right to self-determination holding equal rights in a state of all its citizens where cultural and religious autonomy in their cantons is protected by the framework of a common liberal constitution they participated in framing. Israelis too would benefit from the economic advantages of a much calmer and secure political environment and the added advantages of a liberal constitution which would assure the separation of religion and state and equality of all religious groups, Jewish or not. In short, this would be Israel’s opportunity to restart the state and at last implement our declaration of independence in earnest once and for all, certainly a worthy task for a political movement. Is there a political party in Israel that will dare to put this program on its agenda ?

English after the Hebrew

משה בן עטר טועה, מטעה וזורע פחדים במאמרו הדמגוגי בעיתון הארץ בלי להביא כל טיעון ענייני ששולל את גישת הפדרציה בארץ ישראל. במציאות שנוצרה בשטח לא ניתן היום לפנות את המתיישבים מהגדה לתוך מדינת ישראל. גם אם פיזית ניתן, אולי, במאמץ לאומי עילאי לפנות את 30,000 בתי האב שחייבים להתפנות בתוכנית פינוי מינימליסטי במסגרת מתווה ריאלי של 2 מדינות, העלויות הכלכליות של מפעל כזה, העברת אוכלוסייה של מעל 100,000 יהודים תוך כדי מתן פיצוי שיאפשר להם לקבל איכות חיים הולמת, הן בלתי נתפסות אם נשווה אותן לנסיגה מרצועת עזה ב-2005, מפעל שאחרי יותר מעשור טרם הסתיים.

השארותם של המתיישבים בשטח תחת ריבונות פלסטינית איננה אופציה אמיתית – מדינה שדואגת לאזרחיה באמת לא יכולה לאפשר מהלך כזה מה גם שמתווה שתי המדינות כפי שמדינת ישראל מקדמת אותו, לפחות לכאורה, מדבר על הפרדה של ממש מהמדינה הפלסטינית שתקום, כולל גדרות או חומות (״הם שם, אנחנו כאן״). הסיבה היחידה שרעיון שתי המדינות עדיין על סדר היום הוא העדרן של אלטרנטיבות ראויות שיש בהן חזון אמיתי למדינת ישראל מודרנית לעתיד הנראה לעין, חזון ציוני אוניברסלי שאף ניתן למימוש.

אם היה עולה, לבטח גם היינו נדרשים להשלכות ההומניות של העניין. המתיישבים היהודים בגדה נשלחו על ידי מדינת ישראל או נולדו שם. במקרה של פינוי/גירוש/עקירה הם אמורים לשאת את תוצאותיה של מדיניות כושלת של מדינת ישראל כאשר אשמתם היחידה היא שהם מאמינים באמונה שלמה בזכותם ליישב את ארץ אבותינו, נרטיב שמדינת ישראל מקדמת 24/7 בין היתר על ידי טענה שהדרישה לפינוי מיהודה ושומרון היא דרישה לטיהור אתני. מבחינת המתיישבים מדובר בעקירה בלתי מוצדקת מהבית שלהם. וזה נראה לא הולם, לפתור עוול ישן באמצעות עוול חדש.

בסיכומו של דבר – הם רבים מדי, ועבר זמן רב מדי. לא אני ולא משה בן עטר ("רעיון המשטר הפדרטיבי בארץ ישראל הזוי ומסוכן") יודעים איך להפוך את החביתה הזאת בחזרה לביצים. בעיות של אוכלוסיות מעורבות דורשות פיתרון פוליטי שיוויוני, כל אלטרנטיבה אחרת מבטיחה שפיכות דמים מתמשכת בעצימות משתנה.

אני לא יודע אם זה היה צודק מבחינת השחורים בדרום אפריקה שהלבנים שהגיעו מאירופה נשארים בארץ זאת אחרי ההסדר שנלסון מנדלה ופרדריק דה קלרק סיכמו. ברור שהייתה כאן בחירה של פרקטיות פוליטית – אפשר גם לקרוא לזה, הכרה במציאות – והלבנים לא נדרשו לחזור לאירופה במסגרת ביטול האפרטהייד. הפיתרון של מנדלה אולי לא היה הצודק ביותר בעיני כל בני עמו, אך הוא היה הפיתרון האפשרי היחידי – השארתם של כל תושבי השטח במקומם, בבית היחידי שהם מכירים, ומתן זכויות אזרחיות שוות לכולם.

אני גם לא יודע אם זה צודק מבחינת האבוריג'ינים שמתיישבים הלבנים שהגיעו מאירופה נשארים באוסטרליה ולא חוזרים הביתה. אני בטוח שמבחינת גורמים קיצוניים בקרב האינדיאנים בארה"ב הצדק היחידי האפשרי הוא חזרתם של מאות מיליוני האמריקאים למדינות מהם הגיעו וכינון מדינה על טהרת השבטים האינדיאנים ששלטו בו לפני פלישת האירופאים. אך אלו הם חביתות שלא ניתן יותר להפוך לביצים.

גם אם לא היינו מדברים על כך שמדובר בבני אדם שגם הטראומה הפרטית שלהם צריכה להיות מחושבת במאזן הכללי של מה נכון והגון וצודק וראוי, גם מבחינה פוליטית פינוי בכוח של אפילו חלק של ההתנחלויות שתושביהן מהווים 5% מאזרחי המדינה, הוא דבר לא ישים. לא גיבוש הרוב הדרוש בכנסת ובציבור ולא ביצוע התוכנית.

כמו משה בן עטר וכמו רבים אחרים גם אני התנגדתי למפעל ההתנחוליות. חשבתי שלא זו הדרך שישראל צריכה ללכת בה. המאבק התנהל שנים ארוכות, שהתארכו לדור ולשני דורות, והשמאל הישראלי לא הצליח לעצור את ההתנחלויות. הביצים הפכו לחביתה, וגם אם מדובר במחדל היסטורי, הוא כבר עובדה קיימת.

אין ספק שישראל, שמאל וימין כאחד, צריכה לחשב מסלול מחדש ולהכיר בכך שההתנחלויות לא ייעלמו והן גדלו מעבר ליכולת לפנותן.  כיום תוכנית הפדרציה, לפיה יהודה ושומרון יסופחו למדינת ישראל תוך כדי מתן זכויות אזרח מלאות לכל תושבי השטח והקמת מנגנוני שלטון איזורי פדרלי שיאפשרו לכל מחוז אוטונומיה תרבותית, חינוכית וכלכלית, היא הגישה היחידה המאפשרת ליישב את הסכסוך בגבולות האפשרי, בלי להפוך חביתה לביצים ובלי ליצור עוול חדש. היא הגישה היחידה שניתן לממש ללא עלויות הזויות של מאות מיליארדים להעתקת מאות אלפי אנשים ממקומם. היא היחידה שיש לה סבירות פוליטית כאשר היא מצליחה לקבל תמיכה גם מימין גם משמאל, גם בקרב הפלסטינים וגם בזירה הבינלאומית. היא היחידה שמסוגלת ליצור פיתרון כבר מחר בבוקר.

כמו בכל תהליך של התפכחות ושינוי, ייקח זמן עד שכולם יבינו זאת, אבל אין לי ספק שכשזה יקרה נוכל להתקדם לעידן של יציבות איזורית ושגשוג ישראל.

יותר על הפדרציה ב-www.federation.org.il

In his recent article in Haaretz, Moshe Ben Atar sows fear without promoting any argument that counters the validity of the Federation concept in Israel. The reality created on the ground makes it highly unlikely that Jewish settlers in the West Bank will ever be evacuated back into Israel. Even if it was logistically possible, in the framework of a supreme national effort, to evacuate the 30,000 households which must be removed in a minimalist evacuation plan that would be realistic for a two state solution, the economic costs of such an effort, the transfer of a population of over 100,000 Jews while providing enough compensation to get them an appropriate quality of life , are beyond reason. That particularly if we compare them to our withdrawal from the Gaza Strip in 2005, a tour-de-force that a decade later still hasn’t been completed.

Leaving the settlers under Palestinian sovereignty is not a real option. A country that cares for its citizens really cannot allow for such an approach especially since the two state solution as it is ostensibly promoted by the State of Israel, talks about the total separation of the Palestinian state that is to be established, including fences and/or walls ("They over there, we over here").

The only reason that the idea of two state solution is still on the agenda is the lack of suitable alternatives that express a real vision for a modern state of Israel, a universal and Zionist vision that can be implemented in the foreseeable future.

If the humane implications of the matter would come up, we’d have to relate to them as well: West Bank residents were sent there by the State of Israel or were born there. In case of evacuation/expulsion/displacement they will have to bear the consequences of a failed state policy while their only fault is that they firmly believe in their right to settle the land of our forefathers, a narrative that Israel promotes 24/7, inter alia by claiming that the demand for the evacuation of Judea and Samaria is equivalent to ethnic cleansing. For the settlers, uprooting them from their home is not justified. And it certainly is inappropriate to solve an old wrong by doing another.

Summing up, they are too numerous and this has been going on for too long. Neither I nor Moshe Ben Atar ( "the idea of a federative regime in Israel is delusional and dangerous") knows how to turn this omelet back into eggs. Problems of mixed populations require an equitable political solution, any alternative holds a promise for never ending bloodshed of varying intensity.

I do not know if it was right for black South Africans that white European immigrants remained in the country after the agreement that Nelson Mandela and FW de Klerk signed. It was clearly a political-practical decision, one can also call it recognizing  reality and whites were not required to return to Europe as part of ending apartheid. Perhaps Mandela's solution was not just in the eyes of all of his people, but it was the only possible solution, leaving all residents in the only home they know and providing equal civil rights for all.

I do not know if it's right in the eyes of Aboriginees that white settlers from Europe remain in Australia and not return home. I'm sure that for some extremists among American Indians the only possible justice is the return of hundreds of millions of Americans to the countries they came from and the establishment of a state entirely dominated by those Indian tribes who reigned in America before the European invasion. But these are omelets that can no longer be turned back into eggs.

Even if we were not talking about the human trauma that should be figured in, on balance of what is right and fair and just and proper, a politically forced evacuation of even part of the settlements whose residents make up 5% of the citizens of Israel, is not implementable. Nor is forming the required majority in the Knesset or getting the required public support for such a plan.

Like Moshe Ben Atar and like many others I resisted the settlement enterprise from its beginning. I thought that this is not the way that Israel should proceed. The struggle lasted many years, a generation or two, and the Israeli Left was unable to stop the settlements. The eggs were scrambled and even if it is a historical calamity, by now it is a fait accompli.

There is no doubt that in Israel, Left and Right alike, must re-calculate our route and recognize that the settlements will not disappear because they have grown beyond a scale that could reasonably be evacuated. Today a federation, where the West Bank will be annexed to Israel while providing full civil rights for all residents and the establishment of regional cantonal governments that will ensure local cultural, educational and economical autonomy, is the only approach that allows to resolve the conflict within the realm of the possible. We won’t have to turn the omelet back into eggs and won't create new injustice. Is the only approach that can be implemented without incurring costs of hundreds of billions to tranfer and resettle more than one hundred thousand settlers. It is the only reasonable political approach that can gather support from Right and Left, among the Palestinians and in the international arena. Only a federation can create a solution tomorrow morning.

As in any process of awakening and change, it will take time for everyone to understand, but I have no doubt that when it happens Israel can move into an era of true regional stability and prosperity.

More about the federation at www.federation.org.il

English after the Hebrew

רוב הפרשנים והחוקרים יסכימו כי מלבד תקופה קצרה מאוד במהלך מלחמת העצמאות ב-1948 מעולם לא היה איום ממשי על קיומה של מדינת ישראל, אפילו לא ב -1973, ואין כזה גם היום. אין גם צפי לאיום קיומי לפחות עוד 7 עד עשר שנים, הזמן הדרוש לאיראן לפתח ולייצר נשק גרעיני מוכן להפעלה, אם היא תחליט על כך מה שכלל לא בטוח.

האיומים האמיתיים על ישראל הם בתחום הכלכלי-חברתי, נוגעים לשילוב של החברה הערבית והחרדית במשק הישראלי ולפערים בהכנסה ובהשכלה בין כל חלקי האוכלוסייה במדינה.

האתגרים הביטחוניים האמיתיים כמו דעא״ש, חמאס וחיזבאללה קשורים בצורה זו או אחרת להעדר הסכם עם הפלסטינים. הכוונה היא שהעדר הסכם עם הפלשתינים מעצים אתגרים ביטחוניים אלו. הסכם כזה כשלעצמו בעיקרו עניין חברתי-כלכלי: כיצד לספק זכויות אזרח ומשאבים לפלסטינים בהסכמה רחבה עמם ועם הקהילה הבינלאומית. מבחינה ביטחונית האתגרים היום הם איומים על הפרט (פיגועים) ועל קהילות (רקטות חיזבאללה וחמאס), יותר מכל דבר אחר.

אבל יש איום אחר, קריטי שאינו מאיים על קיומה הפיזי של מדינת ישראל אך הוא מסכן את הלגיטימיות המוסרית והבינלאומית שלה: הימין הפוליטי בישראל, לאחר שנטל את השלטון ב-1977 ושולט בנו במשך 34 מתוך 38 השנים האחרונות, התחיל לערער ברצינות על העקרונות האוניברסליים עליהם מדינת ישראל הוקמה. ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות אדם, מגילת האומות המאוחדת והכרזת העצמאות של מדינת ישראל מוחלפות אט אט ובשיטתיות על ידי עקרונות של דמוקרטיה רפובליקנית אתנוקרטית. בדמוקרטיה הישראלית החדשה, מיעוטים לא-יהודיים מיועדים ככל הנראה לא לקבל את שוויון הזכויות המגיע להם. הם יקבלו אך ורק את הזכויות וההטבות שהקואליציה (היהודית) השלטת מוכנה להקצות להם, בהתבסס על עקרונות עתיקים הנוגעים למעמד האוכלוסייה הלא יהודית שחייה בין יהודים, כוחה האלקטורלי בכנסת וחוסר האונים של האופוזיציה.

אנו עדים להעצמה מאורגנת של ריבונות אתנית יהודית המבוססת על התורה וגוזלת את ריבונותה של מדינת ישראל אשר כשלעצמה מתבססת על שילוב של ערכים אוניברסליים ויהודיים כולל המשפט הבינלאומי. חלק בלתי נפרד מהתפתחות זו היא ההשתלבות השיטתית של הגדה המערבית לתוך מדינת ישראל באמצעות פעילות המתנחלים אשר מערערת על כל הסדר מדיני עם הפלסטינים.

הכמיהה לריבונות יהודית בארץ ישראל מנצחת כל שיקול דמוגרפי, יחסים בינלאומיים, את המשפט הבינלאומי, שיקולי מוסר ואת הפלסטינים ושום דבר לא יעמוד בדרך להשיג אותה כאשר הקדוש ברוך הוא המוביל. ממשלת ישראל מאמינה כי ניתן לשכנע ולהשפיע על הקהילה הבינ״ל ולקבל תמיכה מתוך עמדה של כוח, שכנוע פנימי וחזון.

הדמוקרטיה במדינה נמצאת בנסיגה לתוך מדינה יהודית ולא יהודית פלורליסטית אלא יהודית אורתודוקסית. כפי שאמר לאחרונה פרופ' שלמה פישר מהאוניברסיטת העברית בכנס באוניברסיטת תל אביב (פרפרזה): ה- "דמוס" בדמוקרטיה הישראלית יכלול בעתיד, ככל הנרא, רק חלק מהאוכלוסייה,את החלק היהודי .

כל הסימנים כבר כאן, הצעדים הראשונים באים לביטוי בחקיקה מפלה והאופוזיציה סופגת חבטות של דה-לגיטימציה ממוקדת בפומבי ובכנסת. לאחרונה שוחדו האזרחים הפלסטינים של ישראל בתוך הקו הירוק באמצעות חקיקה של פיצוי כלכלי והטבות שהתעכבו כבר עשרות שנים. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית שאין לה זכאות לאזרחות ישראלית, תצטרך גם היא להסתפק במה שאנחנו מוכנים להעניק לה, אולי מעמד של תושב כמו לפלסטינים במזרח ירושלים. ככל כנראה מדובר באפילו פחות, הרבה פחות – בנטוסטנים – מדינות חסות (Bantustans) או משהו דומה. המדינה הפלסטינית הריבונית חדלה להיות אופציה ריאלית.

כדי לטפל באיום זה, הזמן הוא קריטי כי ברגע שהדמוקרטיה הרפובליקנית האתנוצנטרית הוקמה, אין דרך חזרה והתוצאה בהכרח תהיה התרסקות, במוקדם או במאוחר, בדיוק כמו שקרה בדרום אפריקה. הדרך היחידה להתנגד להתפתחות זו היא התקדמות יזומה, תחיית הגישה שנשקלה ברצינות כאשר המדינת הוקמה ב -1948: מדינת כל אזרחיה עם חוקה שמבטיחה את זכויות הפרט והלאום וחופש של דת ומדת, הפרדה בין דת ומדינה. כדי לשמר את המדינה ליהודים עלינו להפוך אותה למדינת כל אזרחיה, אחרת מדינת ישראל תהיה נדונה לדעיכה מואצת כתוצאה משילוב הרסני של סכסוכים אתניים, חוסר סובלנות דתית, אפליה עדתית בחסות המדינה, דה-לגיטימציה בינלאומית ובריחת מוחות של כל מי שיכול לבנות לעצמו חיים טובים יותר במקום אחר.

הנתיב שנבחר על ידי מפלגות האופוזיציה הגדולות, ה״מחנה הציוני״ ו"יש עתיד״, נתיב של מכירת נשמתן לימין, פוגע במטרה. הוא מנסה ליצור מציאות מדומה שבה נקיטת עמדה מרכזית-ימנית תגרום למספיק מצביעים לראות את האור. אין אור במרכז. אין אור ואין נתיב. המרכז חשוך. אור יש רק בקצוות, אורות כהים מאוד בצד הרפובליקה האתנוצנטרית הדתית ואור זוהר בצד הדמוקרטי. הציבור יצטרך לבחור ומנהיגי אמת יצטרכו להראות את הדרך ואם אנחנו לא נצליח להגן על הדמוקרטיה, כולנו נצטרך לשאת בתוצאות.

Most informed observers will agree that except for a very brief period during the War of Independence in1948 there has never been a real existential threat to the State of Israel, not even in 1973, and there is none now. Nor is there likely to be one for at least another 7 to ten years, the time Iran needs to get an operational nuclear weapons capability, should it decide to do so which by no means is certain.

The real threats to Israel, albeit non existential, are in the socio-economic domain, pertain to the integration of the Arab and Charedi societies into the economy and the huge disparities in income and education between all segments of the population the country.

Remaining real security challenges like ISIS, Hamas and Hizbollah relate more than not  to the absence of an agreement with the Palestinians. The latter is, by itself, primarily a socio-economic issue, how to provide civil rights and resources to the Palestinians in consensus with them and the international community. The security challenges today are threats to individuals (terror attacks) and communities (Hizbollah and Hamas rockets), more than anything else.

But there is another threat, a critical one which does not threaten the physical existence of the state of Israel but endangers its moral and international legitimacy: The political right in Israel, after taking the reign in 1977,  in power today and for 34 out of the last 38 years, has now begun to seriously undermine the universal principles on which the State of Israel was founded. The Universal Declaration of Human Rights, the UN Charter and the Declaration of Independence are slowly and systematically being replaced by the precepts of an ethnocratic republican democracy.  In the new Israeli “democracy” under construction, non-Jewish minorities, by design (or re-design) are unlikely to get the equal rights they deserve. They will only get those rights and privileges that the governing (Jewish) coalition is willing to part with, basing itself loosely on ancient principles regarding the status of non-Jewish residents, its power in the Knesset and the impotence of the opposition.

We are witnessing an organized empowerment of an ethnic sovereignty of the Jews, based on the Torah which is usurping the sovereignty of the State of Israel which in itself was based on a combination of universal and Jewish values and international law. The methodical incorporation of the West Bank into Israel through continued settlement activity, scuttling any political arrangement with the Palestinians, is an integral part of this development.

Jewish sovereignty in Eretz Israel beats all, demographic concerns, international relations, international law, considerations of morality, the Palestinians, you name it, nothing will stand in our path and G-d is our guide. And explaining it to non-Jews from a position of strength, internal conviction and purpose will get us international support. That at least is the premise of the governing coalition.

The Jewish and democratic state is regressing into a Jewish state. A universal type of democracy is turning into a Jewish type of democracy and not a pluralistic Jewish one but an orthodox one. For most intents and purposes, as Prof. Shlomo Fisher from Hebrew University  put it recently at a conference at Tel Aviv University, (I am paraphrasing), the “demos” in this democracy will likely incorporate only part of the population, the Jewish part.

All the signs are there, the first steps in the form of discriminating legislation have been taken and the opposition is being clobbered through targeted delegitimization in public and in the Knesset. Israel’s Palestinian citizens within the Green Line have just been bought off through the legislation of compensating economic measures and benefits that have been overdue for decades. The Palestinian population in the West Bank, not lucky enough to have Israeli citizenship, will have to do with what we decide to give them, possibly some kind of residency like Palestinian East Jerusalemites have received but most likely even less, a lot less – Bantustans or the like. Palestinian statehood has ceased to be an option, at least not a realistic one, if it ever was one.

To address this threat, time is critical because once the ethnocentric republican democracy has been established, there is no turning back – it’s a one way street and the result will inevitably be a crash, earlier or later, just like South Africa crashed. The only real way to counter this development is to go proactively all the way for the real thing, the revival of the approach that we almost went with when the State was created in 1948: The opposition must unite to reclaim Israel and make it a State of all its citizens with a constitution to safeguard the rights of all minorities and complete freedom of religion and from religion, a separation of religion and state. To preserve the State for the Jews we must make it a State of all its citizens, otherwise Israel, sooner or later, will be doomed by a lethal combination of ethnic strife, religious intolerance, state-sanctioned ethnic discrimination, international deligitimization and a brain-drain of all those who can make a better life elsewhere.

The path presently taken by the large opposition parties, Labor and Yesh Atid of pandering to the right, is counter-productive. It tries to create a make-believe reality by which taking a central position will in any way sway enough voters to see the light. There is no light at the center. There is no light and no path. None. The center is dark and a dead end. There are lights at either end, the dark lights at the religious ethnocentric republican end and the bright lights at the democratic end. The public will have to choose. And true leaders will have to show the way. And if we can’t make the case for the democratic end well enough, we will all have to bear the consequences.

English after the Hebrew

בינואר השנה הציג יצחק הרצוג את התוכנית המדינית שלו, תוכנית שלא נדונה באף פורום של המפלגה. למרות זאת היא הוצגה בקווים כלליים לפני הועידה האחרונה והתקבלה שם על ידי הצירים שנכחו (פחות ממחצית חברי הועידה) בתמיכה רחבה.

יש להניח שלו היה מתקיים דיון כלשהו על אודות פרטי התוכנית במוסדות המפלגה או בשיתופם, או דיון פתוח בהשתתפות של מומחים של האזור, התוכנית לא הייתה מגיעה כלל להצבעה ולבטח לא הייתה זוכה להיות תוכנית הדגל של מפלגת העבודה, לכאורה מפלגה שוחרת שלום ואחוות העמים. הצגתה על ידי יצחק הרצוג כתוכנית מדינית מצביעה על חוסר הבנה ואטימות אנושית של ממש.

על פי התוכנית כפי שהיא הוצגה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS ב-19 בינואר, המטרה העיקרית שלה להגיע מהר ככל שינתן להיפרדות מכמה שיותר פלשתינים, כמעט בכל מחיר. אין לי כוונה כאן להתייחס לטרמינולוגיה הגזענית שיצחק הרצוג מרבה להשתמש בה אך הציבור חייב להבין שכל גורם זר ששומע את הרצוג מדבר כפי שהוא מדבר, קולט את דבריו כגזעניים.

התוכנית ממוקדת בירושלים כמרכז הסכסוך ומציעה להקים חומות על מנת להפריד את הכפרים הפלשתינים שהיום הם חלק מהתחום המונציפאלי של ירושלים. זאת על מנת להבטיח רוב יהודי בעיר ירושלים וגם להבטיח את בטחונם של תושביה על רקע האירועים האחרונים. זאת בהתבסס על הנחת היסוד שלא ניתן להגיע לפיתרון שתי המדינות בעתיד הקרוב.

ההצעה היא אווילית ממש – היא מתעלמת לחלוטין מהצרכים של האוכלוסיה הפלשתינית, אוכלוסייה שמרקם החיים שלה משובש גם ככה כי היא מנותקת מהגדה על ידי גדר ההפרדה. עכשיו הכוונה היא לנתק אותה גם מהעיר ירושלים, מרכזה הכלכלי והתרבותי ובו זמנית לקחת ממנה את תעודת הזהות הכחולה, כלומר את הביטחון הכלכלי והסוציאלי שהתרגלו אליו. כל זאת, על מנת לשפר את המצב הביטחוני.

פגיעה כה חמורה במרקם החיים של האוכלוסייה הפלשתינית לא יכולה אלא להחמיר את המצב הביטחוני וכל מה שהחומות החדשות שתבננה תעשנה הן תגברנה את הרצון של הפלשתינים לפגוע בנו. החומות שתבננה לא רק יגנו עלינו, הם גם מאפשרות לפלשתינים ליוזם פעילות פח״עית, מוגנים על ידי חומות כמו בעזה. בסופו של דבר יכינו לנו את הקסאמים גם בגדה. ואם נשאיר שם את צה״ל, הם יפגעו בחיילינו.

ובנוסף, ההצעה להיפרדות אתנית (זאת הכוונה המוצהרת) עלולה להיות תקדים עבור הפוליטיקאים האמיצים שלנו שחיש מהר יציעו היפרדויות דומות גם באזורים אחרים של המדינה – למה לא ? אם אפשר בירושלים, אי אפשר בגליל או בואדי ערה ?

בושה וחרפה שהצעה כזאת יצאה ממפלגת העבודה. המזל שלנו שאין כל סיכוי לממש אותה. מיותר לציין שהיא גם לא תקרב אותנו לשלטון וטוב שכך. מפלגה סוציאל דמוקרטית שמקדמת תוכניות מדיניות שמבוססות על הפרדה אתנית בשטח אורבני כמו ירושלים חייבת קודם כל לעבור טלטלה פנימית, בחירות ליו״ר חדש והתחדשות אידיאולוגית לפני שתנתן לה הזדמנות לחזור לשלטון.

Last January Isaac Herzog presented his diplomatic plan, a plan that has not been discussed in detail in any forum of the party. Nevertheless it was presented in general terms at the last Labor conference and received broad support by the committee delegates in attendance (less than half of the members of the committee) .

I am pretty sure that had there been any discussion of the details of the program in the party institutions, or an open discussion with the participation of experts of the region, this program would not have been brought to a vote and certainly would not have become the diplomatic agenda of the Labor Party, a party supposedly seeking peace and brotherhood among the nations. Isaac Herzog’s diplomatic program indicates a lack of understanding and a lack of sensitivity with regard to human and civil rights.

According to the plan as it was presented at the Institute for National Security Studies on January 19^th 2016, its main goal, to be attained as quickly as possible, is to separate from as many Palestinians as possible, almost at any cost. I do not intend here to relate to Isaac Herzog’s racist terminology that he frequently uses, but the public must understand that any foreigner listening to Herzog speak perceives his language as fundamentally racist.

The diplomatic plan focuses on Jerusalem as the center of the conflict and proposes to build walls to separate the Palestinian villages that today are within the municipal borders of Jerusalem. This is to ensure a Jewish majority in the city of Jerusalem, and to ensure the safety of its citizens in light of recent events. All that based on the premise that it’s not possible to reach a two-state solution in the near future.

The proposal totally ignores the needs of the Palestinian population whose quality of life is already severely impacted by the Separation Fence which separates it from the West Bank. Now the intention is to disconnect the villagers from the city, their economic and cultural center and at the same time take away their blue identity card, a document that assured them (some) economic and social security that they have gotten used to. All this, in order to improve the security situation…

Such a severe impact on the quality of life of the Palestinian population cannot but aggravate the security situation and the more walls there will be buil, the more they will reinforce the motivation of the Palestinians to take violent action in response. The walls that will be built will not only protect us, (if they do). They will allow the Palestinians to prepare their response, protected by the same walls, just like in Gaza. Eventually we will get Qassam rockets also from the vicinity of Jerusalem. And if we do not withdraw the army, they will direct their anger at our soldiers.

In addition, the proposal for ethnic separation (its declared intention) could be a precedent for our brave politicians who soon will offer to build similar separation walls in other parts of the country – why not? If it is possible in Jerusalem, the Galilee or Wadi Ara could well be next…

Shame that such a proposal came from the Labor Party. We are just lucky that there is no likleihood of it being implemented. Needless to say, it will not bring us any closer to win the next elections and that is good. A Social Democratic party that promotes an agenda based on ethnic segregation in urban areas like Jerusalem must first undergo an internal upheaval that includes elections for a new chairman and ideological renewal before getting another opportunity to return to power.

English after the Hebrew

על פי דארווין, לא החזקים ביותר שורדים, אלא המתאימים את עצמם באופן המיטבי לסביבה המשתנה. על פי אמת מידה זו, הציונות היום, ועמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה עשויות להיות בדרכן להכחדה. אם כך אף אחד לא צריך להיות מופתע שיותר ויותר יהודים בישראל לא מאמינים בתורת האבולוציה…

העובדה שהציונות (והמדינה) מעולם לא ישמו במלואם חלקים קריטיים של מגילת העצמאות מנעה מהמדינה את ההסתגלות ההדרגתית לצרכים של חברה רב-תרבותית מודרנית ותוססת בשכונה המיוחדת שלנו כאן במזרח התיכון. במקום לחזק את חירויות הפרט ואת חופש הביטוי אנחנו ממשיכים ללא חרף להגביל אותם ובין היתר לא שומרים על חופש הדת והחופש מדת. במקום לאפשר אנחנו חוסמים.

המדינה, מאוהבת בשימוש בסמכות הכמעט מוחלטת שהיא מפעילה בגדה המערבית, הופכת להיות יותר כוחנית גם בתוך הקוו הירוק. היא משתמשת בכוח שלה בפחות מגבלות וטוחנת בכיף חירויות המובנות מאליהן בדמוקרטיות אחרות, כאשר היא מאתגרת את ההפרדה בין הרשות המבצעת לרשות השופטת 24/7 תוך פגיעה ברשות המחוקקת. ללא היסוס היא מפרה התחייבויות בינלאומיות ואת החוק הבינלאומי והיא לא נרתעת מגינויים בינלאומיים. פליטים ומהגרים נמצאים תחת איום מתמיד של כליאה, ללא קשר למעמדם בפועל (אשר המדינה מסרבת להגדיר מלכתחילה). כל מי שבא לכאן ואינו יהודי חייב לדעת כי בסבירות גבוהה, השהייה שלו או שלה כאן תהיה זמנית בלבד ללא כל קשר לנסיבות או למעמדם האישי. ישראל כדמוקרטיה ליברלית הופכת מיום ליום למדינה לאומנית אתנוצנטרית למרות
שהיא מעולם לא הייתה אמורה להיות מדינה ליהודים בלבד. מימי הקמת המדינה היה ברור כי יהיה כאן אחוז לא מבוטל של תושבים לא-יהודים שיהיו זכאים ליחס שווה על פי החוק ובעלי זכויות אזרח מלאות. מעולם לא הייתה התנייה כי היהודים חייבים להיות רוב במדינת ישראל או איזה אחוז רוב צריך להיות להם. כמו כן לא הייתה שום קריאת למדינת לאום יהודית. כיום ההתעקשות על רוב יהודי משמעותי לנצח הפך לבון-טון בפוליטיקה הישראלית למרות הנימה הגזענית. המסר המוסווה הוא כמובן שרוב יהודי לא יפגע במיעוט הלא יהודי בזמן שרוב לא יהודי עלול לפגוע במיעוט היהודי, לפחות פוטנציאלית. פחד הוא המפתח כאן.

למרות ההכרזה החד-משמעית של מגילת העצמאות שלנו הקוראת לזכויות אזרח שוות לכל ו -67 שנים (!) של זמן הכנה, אנחנו עדיין לא הגענו בפועל למימוש מלא. אנו עדיין נאבקים על מנת להשוות את התייחסות הרשויות לאוכלוסייה הערבית בישראל לזו לאוכלוסייה היהודית וכל מי שעושה מאמץ מינימלי יכול לתעד איך אנחנו מפלים את החברה הערבית בכל כך הרבה דרכים, מבחינה מוסדית, ציבורית ופרטית. כן, אני יודע, לערבים טוב יותר כאן מאשר בכל מדינה ערבית. גם הם יודעים את זה, אבל זה לא פוטר אותנו מהאחריות שלנו.

לא רק שאנחנו לא הצלחנו לעמוד בהתחייבויות הציוניות שלנו בכל הנוגע לאוכלוסייה הערבית בישראל, אלא לקחנו על עצמנו גם את הכיבוש של אדמות לא לנו, על פי הסכמה בינלאומית: הגדה המערבית, ובמידה מסוימת, עדיין גם היום, רצועת עזה. יום יום, אנו מעמיקים את המעורבות שלנו בגדה המערבית באמצעות הקמת ישובים והשקעות בתשתיות ואנחנו הופכים כל התנתקות עתידית מהשטח, התנתקות שהקהילה הבינלאומית והפלסטינים דורשים מאיתנו, לקשה אם עדיין לא בלתי אפשרי לביצע. במקביל אנו ממשיכים להחזיק אוכלוסייה פלסטינית גדולה, יותר מ -3 מיליון בני אדם תחת משטר כיבוש כובל, לעתים קרובות אכזרי, נקמני וגם קטלני. מסיבה מוזרה ביותר רוב הציונים ביננו מסוגלים להצדיק את המצב הזה, בלי להניד עפעף.

בכנס "ישראל עכשיו"  שהתקיים בסוף השנה שעברה בתל-אביב, במושב על פתרון שתי מדינות לשני עמים, הרוב המכריע של המשתתפים, עיתונאים, עובדי ציבור בעבר ובהווה וחברי כנסת הביעו ספקות כנות ואפילו חוסר אמון כי פתרון שתי המדינות יוכל להיות מייושם אי פעם. השקפה זו היא, כמובן, אינה ייחודית לדוברים שנכחו באירוע, היא הדעה הרווחת ומצוטטת בתדירות גבוהה בתקשורת וגם באקדמיה. אף על פי כן, אין כל אינדיקציה לכך כי הדרג המדיני בישראל, בין אם בקואליציה או באופוזיציה, שוקל חלופות סבירות לפתרון שתי המדינות שתשמורנה על ישראל דמוקרטית, נותנות זכויות אזרח מלאות לכל תושבי האזור ולא מפרקות את המדינה היהודית. נראה שכולם מאושרים עם הסטטוס-קוו הבלתי נסבל שכולל כיבוש, טרור יום יומי וכמיהה להיפרדות או פיתרון שתי מדינות לשני עמים שאינם ברי השגה.

אז מה יש לציונות היום להציע מלבד הדרישה המקורית להקמת מדינה עברית שהפכה למדינה יהודית במגילת העצמאות ועכשיו איכשהו הפכה לתביעה להכרה כמדינת הלאום היהודי (דרישה שמופנית לפלסטינטים בלבד)?

איך הציונות מתייחסת לעובדה, אם בכלל, שאנחנו מחזיקים שלושה מיליון + הפלסטינים ללא זכויות אזרח? איך הציונות של היום משלימה עם העובדה כי התחייבנו לקיים את אמנת האו"ם כולל ההכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם – ואנחנו פשוט לא ? איך הציונות של היום מסתדרת עם העובדה שאנחנו לא נותנים שוויון זכויות למי שאינם יהודים,  גם כאשר הם אזרחי ישראל ? איך  הציונות של ימינו מתייחסת לאפליה המוסדית שלנו נגד הזרמים הלא-אורתודוקסים ביהדות ועם העובדה שאנחנו הדמוקרטיה היחידה בה לא כל היהודים יכולים לקיים את יהדותם באופן חופשי ושיוויני ומלא?

ובכן, אם לומר זאת בבוטות, הציונות כפי שהיא מיושמת בישראל, פשוט לא מתייחסת. היא מתחפרת. אלה שיעיזו להטיל ספק לגבי כמה משיטות הפעולה של המשטר הציוני הנוכחי, מוצאים את הציונות שלהם תחת חקירה 24/7 למרות שזה בעצם הציונות עצמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי היום, שחייבת להיחקר. בכך שמגילת העצמאות לא יושמה ככתבה וכלשונה, הציונות הפכה לאויב הכי גדול של עצמה המונע את ההסתגלות הנדרשת על מנת למנוע את הפיכתה לבלתי רלוונטית ברגע שמדינת ישראל תחדל להיות דמוקרטיה. המשך הכיבוש שבקרוב יעבור את רף 50 השנה והמאמץ הפרלמנטארי המתמשך של הקואליציה לכרסם בחירויות הפרט והציבור מצביעים על כך שחיסול הדמוקרטיה הליברלית במדינת ישראל הוא בהחלט אפשרי.

יש לזכור כי הציונות היא התנועה של העם היהודי להגדרה עצמית. המטרה היחידה שלה הייתה ליצור בית לאומי ליהודים בציון. ישראל הוקמה ב -1948 והיא הבית הלאומי. למרבה הצער, ישראל לא השלימה את המשימה המקורית של הציונות, לוודא שהמדינה תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
הציונות כפי שהיא היום חייבת ליישם את מגילת העצמאות המקורית. אם הפוליטיקה הישראלית לא תשלים את המשימה ובהקדם, הציונות כתנועה לגיטימית להגדרה עצמית של העם היהודי ואיתה הלגיטימיות של מדינת ישראל תפגעה ללא תקנה.
* הטקסט המודגש נלקח מילה במילה מתוך מגילת העצמאות של מדינת ישראל

According to Darwin, those that survive are not the strongest but those that adapt best to changing environments. By that standard, present day Zionism and with it the State of Israel as we know it might well be on its way out. Nobody should be surprised then that more and more Jews in Israel do not subscribe to the theory of evolution.

The fact that Zionism (and the State) has never fully implemented critical sections of the Declaration of Independence has prevented it from adapting gradually to the demands of a modern, vibrant multi-cultural society and of our peculiar neighborhood here in the Middle East.  Instead of confirming individual liberties and liberalizing we are continually infringing upon them and among other curtailments, neither maintain freedom from religion nor of religion. Instead of enabling we are disabling.

The state, enamored by the use of the almost absolute power it wields in the West Bank is becoming more powerful within Israel as well, using its power with less restrictions, grinding away with a vengeance at freedoms taken for granted in other democracies, constantly challenging the separation between the executive and the judicial and riding roughshod over the legislative. It is quite unafraid to break international commitments and international law and is equally undaunted by international condemnations. Refugees and migrants are under constant threat of incarceration regardless of their actual status (which the state refuses to establish in the first place) and any non-Jew who came has to know that his or her stay here is more likely than not to be temporary no matter what his personal circumstances or status may be. Israel as a liberal democracy is morphing into an ever more nationalist and ethnocentric nation-state by the day.

Israel was never meant to be a state for the Jews only. It has always been understood, from the beginning, that there would be a sizable percentage of non-Jewish inhabitants and that these non-Jews would be entitled to equal treatment under the law and have full citizen’s rights. There was never an express stipulation that Jews must be a majority in the State of Israel nor what margin that majority would have to be, nor was there a call for a Jewish Nation State. Nowadays, to insist on a significant Jewish majority forever has become bon ton in Israeli politics despite the racist undertone. The subtext of course is that a Jewish majority would never cause harm to a non-Jewish minority while a non-Jewish majority would conceivably harm the Jewish minority, at least potentially. Fear is the key here.

Despite the unequivocal proclamation of our Declaration of Independence calling for equal citizen’s rights for all and 67 years (!) of lead time, we have not yet lived up to this elementary democratic standard. We are still struggling, on and off, to bring the treatment of the Arab population in Israel into line with that of the Jewish population and everybody who makes a minimal effort can document how we discriminate in so many ways, institutionally, publicly and privately. Yes, I know, they have it better here than in any Arab country. They know this as well but that does not relieve us of our responsibility.

Not only have we not managed to live up to our own Zionist commitments with regard to the Arab population in Israel, we have taken upon us an occupation of land not ours according to international consensus: The West Bank and to some extent, even today, the Gaza strip. On a daily basis we are increasing our commitment to the West Bank through ongoing settlement activity and infrastructure investments and we make future disengagement from that territory, a disengagement that the international community and the Palestinians demand from us, difficult if not impossible to execute. At the same time we are keeping a large Palestinian population, more than 3 Million under a restrictive occupation regime that frequently is cruel and vindictive and often enough can and does kill. And for some strange reason most of us Zionists are quite capable of justifying this state of affairs 24/7, without batting an eyelid.

At the recent “Israel Now” conference in Tel-Aviv, in the session on the two state solution, the majority of participants, journalists, former and present public servants and elected officials expressed sincere doubts and even disbelief that the two state solution could ever be implemented. This view is, of course, not unique to the speakers who attended the session, it is a view widely held and frequently quoted in the media and academia. Nevertheless, there is no indication whatsoever that the political echelon in Israel, either in the coalition or in the opposition, is in any way engaged in contemplating reasonable alternatives to the two state solution that would keep Israel a democracy,  provide full civil rights to all inhabitants of the area and not dismantle the Jewish state. Everybody seems to be happy with an untenable status-quo that includes the occupation and a pie-in-the-sky two state solution whose implementation is becoming more unlikely by the day.

What then has present day Zionism to offer other than the original, more than 67 year old demand for a Hebrew state which became a Jewish state in the Declaration of Independence and now somehow has transformed into the demand for recognition as a Jewish Nation State (a rider we demand from the Palestinians only) ?

How does current Zionism address the fact, if at all, that we keep three Million + Palestinians without civil rights ? How does today’s Zionism come to terms with the fact that we committed ourselves to uphold the United Nations Charter including the Universal Declaration of Human Rights – and we just don’t ? How does present day Zionism reconcile with the fact that we do not give equal rights to non-Jews who are citizens of Israel ? How does present day Zionism deal with our institutional discrimination against non-orthodox Jewish denominations and with the fact that we are the only democracy where not all Jews can practice their Judaism freely ?

Well, to put it bluntly, it simply doesn’t. It digs in. Those who dare question some of the shadier practices of the present Zionist regime, have their own Zionism questioned 24/7 even though it is actually Zionism itself, the way it manifests itself today that needs to be questioned. By not implementing the Declaration of Independence to the letter, Zionism has become its own biggest enemy, preventing the adaptation necessary to avoid becoming irrelevant which it surely will the moment the State of Israel ceases to be a democracy. The continued maintenance of an occupation that will soon pass the 50 year mark and an ongoing parliamentary effort to chip away at civil liberties and democratic practices is a clear indication that doing away with democracy as we know it can simply not be discounted.

Please remember that Zionism is the movement of the Jewish people for self-determination. It’s sole aim was to create a national home for the Jews in Zion. Israel was created in 1948 and is recognized to be that national home. Unfortunately,  Israel has not been able or willing to complete the original mission of Zionism which was to foster the development of the country for the benefit of all its inhabitants based on freedom, justice and peace as envisaged by the prophets of Israel, to ensure complete equality of social and political rights to all its inhabitants irrespective of religion, race or sex, to guarantee freedom of religion, conscience, language, education and culture, to safeguard the Holy Places of all religions and  to be faithful to the principles of the Charter of the United Nations. 

Zionism as it is practiced today clearly needs to be enabled to implement the original Declaration of Independence. If the Israel body politic will not do that and pretty quickly as well, Zionism as a legitimate movement for self-determination of the Jewish people and with it the legitimacy of the State of Israel will be compromised beyond repair.

* The text in bold is lifted verbatim from Israel’s Declaration of Independence.

English after the Hebrew

אני לא יודע מי זוכר את השבועות האחרונים של אהוד ברק כיו״ר מפלגת העבודה – רוב חברי המפלגה הבינו לקראת סוף 2010 שאין לנו עתיד כמפלגה סוציאל-דמוקרטית שוחרת שלום עם יו״ר כמו אהוד ברק. הסקרים בקהל הרחב היו בהתאם. הבעייה הייתה שלא הייתה אישיות אלטרנטיבית שיכולה למלא את תפקיד היו״ר כך שלא נוצר עימות אמיתי בתוך המפלגה.

אני זוכר שבימים אלה, מספר שבועות לפני פרישתו של ברק מהמפלגה ביוזמתו בינואר 2011, ארגנתי הפגנה נגדו באירוע שהוא קיים עבור חברי המפלגה בפינה הירוקה בתל-אביב. עם כל המאמצים שהשקעתי (והתאמצתי) הגיעו להפגנה, חוץ ממני, עוד שלושה (3) חברים. עמדנו בכניסה לפינה הירוקה עם שלטים שהכנתי (״ברק הביתה״) וחיכינו לאהוד שנכנס בינתיים מסביב.

עשרות חברי המפלגה שהגיעו לאירוע עברו לידינו וחיזקו את ידנו, כמעט ללא יוצא מהכלל (״כל הכבוד, אנחנו איתכם״) ונכנסו לאירוע על מנת להתחכך שם עם אהוד ברק, להיות בקרבתו וגם להחמיא לו.

אני נזכר בימים אלו כי המצב היום דומה להפליא – רוב החברים (יחד עם הציבור והתקשורת והסקרים) מבינים היום שאין למפלגה עתיד עם היו״ר המכהן. כמו אז, אין אלטרנטיבה אמיתית נראית לעין ובדיוק כמו בתחילת 2011 , חברי המפלגה לא ששים לנטוש את היו״ר כל עוד אין מישהו אחר אליו (או אליה) אפשר להתחבר. כמו בימים של אהוד ברק, המפלגה מוכנה להתאבד ז.א. להעלם בסקרים ולא לעשות מה שצריך לעשות, להראות ליו״ר את הדרך כי לכאורה אין מישהו אחר בסביבה שיכול ליטול על עצמו את התפקיד.

אז יש לי הצעה – זאת ההזדמנות: בואו נשכנע את בוז׳י לוותר על ההתמודדות ולהתפטר מתפקיד היו״ר. ימונה יו״ר זמני ואנחנו, חברי המפלגה, נקח על עצמנו את חידוש המוסודות, כולם, נארגן מסע התפקדות ובסוף נקיים פריימריס לתפקיד היו״ר לקראת סוף השנה. מפלגת העבודה תהיה אסירת תודה, בוז״י יחשב כאיש נבון ואציל שלא חושב רק על עצמו אלא על טובת המפלגה כולה והמוסדות, סוף סוף יקומו לתחיה. אם נצליח בכך אין לי כל ספק שרשימת המועמדים לתפקיד היו״ר תכלול מועמדים חדשים, מעניינים וראויים.

מי בא איתי ללשכת היו״ר על מנת לשכנעו ?

I don't know if anyone remembers the last few weeks of Ehud Barak's chairmanship at the Labor Party – the majority of party members realized towards the end of 2010 that we have no future as a Social Democratic Party striving for peace with Ehud Barak as our chairman. The public opinion polls were clear on that. The problem was that there was no other persona that could have filled the role of chairman and thus there was no confrontation or struggle within the party.

I remember those days: A few weeks before Barak's resignation from the party on his own initiative in January 2011, I organized a demonstration against him at an event he held for ranking party members at a venue in North Tel Aviv. Even though I used my best efforts (and I tried hard) only three (3) party members joined me at the demonstration . We stood at the entrance to the venue with signs that I had prepared ("Barak go home") and waited while Ehud entered through a back entrance.

Dozens of party members who came to the event walked over and encouraged us, almost without exception ("Kol Hakavod, we are with you") and then went to the event to rub shoulders there with Ehud Barak, to be close to him and flatter him…

I remember those days because the situation today is remarkably similar – most party members (along with the public, the media and the polls) realize that the party has no future with the current chairman. As in the days of Barak, there is no real alternative on the horizon and just like at the beginning of 2011, the party members are reluctant to abandon the chairman as long as there is no one else to whom they can connect. As in the days of Ehud Barak, the party is ready to commit suicide and disappear in the polls rather than do what needs to be done and show the chairman the way out the door. As long as it appears there is no one else around to take on the role that's not going to happen.

So I have a suggestion – here is an opportunity: Let's convince Herzog to give up his position and resign as chairman. Let's appoint a temporary chairman and we, the members of the party, take upon ourselves to renew all the party institutions, organize a membership drive and at the end of the year, hold primaries for chairman. Labor would be grateful, Herzog would be admired as a wise and noble man who doesn't only think about himself but about the common good and the Party institutions will finally be revived. If we succeed in that endeavor, I have no doubt that the list of candidates for chairman will include new interesting and worthy applicants.

Who will join me at the office of the chairman to persuade him to resign ?

English after the Hebrew

התנהלותו של יו״ר האופוזיציה הופכת אותו ללא רלוונטי, לא כיו״ר אופוזיציה (כי הוא לא אופוזיציה) ולא כמייצג נאמנה את ערכי מפלגת העבודה והסוציאל-דמוקרטיה, מפלגה שוחרת שלום, שיוויון ואחוות העמים. הרצוג לא יכול במצפון נקי לשמש כראש אופוזיציה כאשר בסוגייה המרכזית של עתיד מדינת ישראל, התהליך המדיני, הוא תומך בעמדה שמנציחה את הסטטוס קוו (״לא ניתן לממש את פיתרון שתי המדינות כעת״) בלי לבוא עם כל גישה חלופית. מה גם שהוא חוזר שוב על השימוש בשפה שכבר צויינה מספר פעמים כגזענית ופוגענית כלפי החברה הערבית (״חייבים היפרדות״)..

בעיתוי הנוכחי, שלטון הימין כמעט ומיצה את עצמו, מציאות שבאה לביטוי בתסכול עמוק והאשמות הולכות וגוברות כלפי השמאל. הימין בשלטון 34 מתוך 38 השנים האחרונות ומלבד השלום עם מצריים לא הביא את מדינת ישראל להישגים של ממש, בלשון המעטה. אין לו אלא לבוא בטענות כלפי עצמו על כך שמערכת החינוך, המצב הכלכלי והחברתי, שלטון החוק, המעמד בינלאומי של ישראל וכמובן המצב הביטחוני במצב בכי רע.

בדיוק בזמן שהשמאל יכול לצאת בגישה חדשנית בכל התחומים, בתחום המדיני-ביטחוני, החברתי, הכלכלי והאזרחי ולהוביל למהפך שיאפשר להתחל את מדינת ישראל מחדש, יו״ר האופוזיציה בוחר לחפש את המרכז, את החושך, את מה שיש. כי הוא חושב ששם יש את תמיכת הציבור. בכך הוא מוותר על הזכות שניתנה לו להנהיג את המפלגה והופך את עצמו ללא רלוונטי. הוא לא יכול להוביל את השינוי. הוא לא מזהה את ההזדמנות. הוא כשל באלמנט המרכזי של הפוליטיקה – הצבת חזון ומתן תקווה. הוא חייב ללכת. עכשיו.

The opposition leader's actions render him not relevant, not as Chairman of the Opposition (which is not really an opposition) and not as a fair representative of the values of the Labour Party and Social Democracy, striving for peace, equality and  friendship between nations. Herzog cannot in good conscience serve as leader of the opposition when on the central issue of the future of the State of Israel, the Peace Process, he supports a position that perpetuates the status quo ("it's impossible to implement the two-state solution at this time") without presenting a serious alternative approach. Moreover, he insists on using language that  is considered racist and offensive to Arab society ("we must separate").

At this time, Israel's right-wing government has almost reached the end of its tether, a reality that is manifested by the considerable frustration and increasing accusations expressed towards the left. The political right has ruled the country for 34 out of the last 38 years, and besides the peace agreement with Egypt has precious little to show for it, to put it mildly. It can only blame itself that public education, the economic and social situation, the rule of law, Israel's international status and of course the security situation are in dire straits.

So just at a time when the left should come up with a truly innovative approach in all areas, in the political-security realm, in social, economic fields and citizen's rights, an approach that would enable a restart of the State of Israel, the leader of the opposition chooses to seek the center, the darkness, the past. He apparently thinks that this is where he can get public support. By doing so, he waives the privilege granted to him to lead the party and makes himself irrelevant. He cannot lead the change. He does not recognize the opportunity. He has failed at a central element of politics – setting a vision and giving his constituency hope. He must go and the sooner the better.

English after the Hebrew

כידוע המקום הכי חם בגהינום שמור לכל אלה שבמקרה של התלבטויות מוסריות קשות לא נוקטים עמדה ברורה. בימים האחרונים יצא לי להשתתף בשני אירועים של המפלגה (כנס ותיקי התנועה וועידה ביטחונית-מדינית של מחוז הקיבוצים) בהם יו״ר המפלגה הציג עמדה שמזכה אותו למקום טוב בחום הגיהנום: כידוע היו״ר מקדם את התזה שמפלגת העבודה תזכה באמון הציבור אך ורק אם היא תתמרכז ותצליח לשכנע מצביעי ימין לעבור אליה. על מנת לוודא שהאפשרות הזאת אכן קיימת נמנע היו״ר (והמפלגה) לדבריו מלהביע עמדה נחרצת בנושאים בהם היא עלולה להתפרש כ״בעייתית״. המנעות זו כוללת הבעת התנגדות קולנית בתקשורת נגד גזענות כלפי ערבים (בתגובה לאירועים בשטח), כפי שבאה לביטוי לאחרונה בעפולה כאשר אזרחים ערבים זכו במכרז קרקעות בתחומי העיר, בקרבת בתים של אזרחים יהודים. אכן קולה של מפלגת העבודה לא נשמע בעפולה (ולא רק שם) והיא פספסה הזדמנות חשובה להעמיד את האזרחים המפגינים ואת הציבור על הבעיה שבעמדתם לחיים המשותפים עם החברה הערבית בארץ ועל הפגם המוסרי בגישתם לנושא.

בושה ליו״ר מפלגת העבודה אשר מביע עמדה כזאת. המחשבה שעמדות מוסריות עקרוניות חשובות הופכות להיות עמומות על מנת שנזכה לאהדה אלקטורלית של קבוצה זו או אחרת היא מטרידה. זאת במיוחד על רקע הביקורת הנוקבת של הו״ר כנגד הממשלה שפוגעת בדמוקרטיה הישראלית 24/7. גישתו של היו״ר הופכת אותו ואת המפלגה כולה למשתפי פעולה עם כל אלה שמדרדרים את הדמוקרטיה של מדינת ישראל. ההשתקה של העמדות האמיתיות שלנו מתוך פחד לא לזכות בתמיכה של ציבור שלא מצדד בעמדותינו המוסריות הופכת אותנו למפלגה לא ראויה ולא מוסרית. אין כל סיבה שהציבור יתמוך בחזרתנו לשלטון ואובדן התמיכה כבר נראה בסקרים.

לו למפלגה היו מוסדות מתפקדים על מנת להנחות גם את היו״ר וגם את הסיעה, לא היינו ככל הנראה מגיעים למצב מביש זה.

אני קורא מכאן לכל חברי הכנסת של המפלגה לדחות את גישתו של היו״ר הנמנע מלהביע עמדות מוסריות ברורות בנחישות וללא מורא בנושאים בהם הלך רוחו של הציבור נראה נגדנו. זאת על מנת להבהיר לציבור מה הן העמדות של מפלגת העבודה, להתעמת עם עמדות בלתי דמוקרטיות בציבור, לאפשר לכל אלה שתומכים בגזענות ואפלייה לתקן את דרכם ולהפגין מנהיגות מוסרית.

As we know the hottest place in hell is reserved for all those who in the case of serious moral dilemmas refuse to take a clear position. In recent days, I got to attend two Labor party events (a convention of veteran members of the party and the political-security conference of the Kibbutz Movement), at which the position presented by the Party Chairman entitled him to a safe place in the heat of hell: As well known, the Chairman promotes the thesis that Labor will win the public's trust only if it moves towards the center and convinces voters on the right to follow suit. To ensure that this will be possible, the Chairman advocates avoiding to take a strong stand on issues which may be interpreted as “problematic”. This includes avoiding expressing vocal opposition in the media to racism toward Arabs (in response to events on the ground), such as recently in Afula when Arab citizens won an auction of residential plots in the town, near the homes of Jewish citizens. Indeed Labor's voice was not heard in Afula (and not only there), and the party missed an important opportunity to put the demonstrators and the public right regarding their position on the issue of coexistence with the local Arab society and the moral flaw in their attitude.

Shame on the Chairman of the Labour Party who expresses such an attitude. The thought that important fundamental moral positions are toned down or not spelled out to gain the electoral support of one section of the population or another is deeply disturbing. This especially in light of the (justified) harsh criticism by the Chairman of the government which harms Israeli democracy 24/7. The Chairman's approach turns him and the entire party into collaborators with all those who wish to harm Israel’s democracy. The silencing of our real positions for fear of not gaining the support of those that do not support our moral positions makes the party unworthy and immoral. There is no reason that the public should support our return to government and the loss of support is evident in the polls.

If the party had functioning institutions (whose reconstitution is long overdue) to guide the chairman and his Knesset faction, we probably would not be in this predicament.

I call on all members of the party's Knesset faction to renounce the Chairman's approach which avoids expressing clear moral positions firmly and fearlessly on issues including those where the public mood appears against us. This in order to make absolutely clear to the public what the positions of the Labor Party are, confront non-democratic attitudes among the public, allow all those who support racism and discrimination to modify their positions and to demonstrate moral leadership.

English after the Hebrew

כאשר מסתכלים על הזירה הפוליטית הישראלית, רואים בבירור שהשמאל לא מאורגן וגם די מבולבל. לא מאורגן שכן אין לשמאל מנהיגות ברורה (מי כבר מסכים שיקראו לו שמאלני) והוא מבולבל כי הוא נצמד לגישות פוליטיות שלא יכולות באמת להיחשב חלק מאידיאולוגיה שמאלנית, בדגש על פיתרון שתי המדינות לשני עמים.

תמיד הפריע לי באיזו התלהבות השמאל הציוני בישראל מקדם זה שנים את פיתרון "שתי המדינות לשני עמים" גישה שדוגלת בהפרדה אתנית ברורה בין ערבים ליהודים. עלה התאנה הבודד אשר מנע מהשמאל (ומכל תומך אחר בפיתרון שתי המדינות) להיות מותקף על רקע זה הוא הנוכחות של אוכלוסייה פלסטינית ניכרת בישראל בתוך הקו הירוק. התביעה לשתי מדינות אומרת, לכאורה, שהניסיון שיש לנו לחיות עם ערביי ישראל זה- 67 שנים הוא ניסיון לא חיובי. כמו כן היא כאילו רומזת לכך שהפלסטינים בגדה המערבית ובעזה הם שייכים לעם אחר לחלוטין (עמו אי אפשר לחיות). יותר פלסטינים בישראל במסגרת פיתרון שאינו "שתי מדינות" ? חלילה, ממש חייבים לתת להם מדינה משלהם, 21% זה מספיק ודי, לא רוצים יותר …

בביקור שערכתי לאחרונה בוושינגטון השתתפתי בשיח משולש בין גרמנים, אמריקאים וישראלים וקיבלתי אישור לחשד שלי כי "שתי מדינות לשני עמים" לא באמת יכול להיות אג׳נדה שמאלנית. זאת כאשר חבר הפרלמנט האירופאי, חבר במפלגה סוציאל-דמוקרטית, הבהיר לי שאף אחד באירופה לא קורא לפיתרון התורן שלנו "שתי מדינות לשני עמים" , אלא "שתי המדינות" בלבד. זאת כנראה (ולא במפתיע) כי אף מערב אירופאי בעל השפעה לא מעלה על הדעת לקדם היום מדינת לאום אתנית, זמנים אלו כבר עברו מזמן. "שתי מדינות" ניתן לפירוש הרי כל מדינה יכולה להיות עבור יותר מעם אחד. "שתי מדינות לשני עמים" מצלצל יותר מידי כמו הפרדה אתנית. האירופאים יודעים היטב למה הם בחרו את המודל של מדינה של כל אזרחיה, הם הפנימו את לקחי ההיסטוריה העקובה מדם שלהם.

כפעיל שהיום מקדם חלופה ל"שתי המדינות לשני עמים" חלופה דו לאומית (עם רוב יהודי ברור), אני נתקל בהתעקשות מוזרה, כמעט אובססיבית של השמאל הציוני שעומד על "שתי המדינות לשני עמים", כאילו זה פשוט לא אפשרי לשני עמים לחיות יחד במדינה אחת, למרות שאנחנו כבר עושים זאת 67 שנים בתוך הקו הירוק. מצד שני, כאשר מקשיבים לפלסטינים (גם בגדה) ניתן להבחין נכונות רבה יותר לחיות במדינה אחת. זאת ככל הנראה, כי הפלסטינים מודעים לכוחם הדמוגרפי והם לא מתקשים לזהות את היתרונות לעומת החלופות.

ישנם נושאים אחרים – נושא השלם הפך מזמן למושג אליטיסטי שקודם בעיקר על ידי ה"שבט הלבן". רבים, אם לא רובם של אחינו ואחיותנו המזרחים מתקשים עם המושג, הם כנראה יותר קשוחים, מציאותיים או שהם מכירים את הערבים מימים ימימה, או לפחות טוענים לכך. ועוד דבר, כפי שח״כ מירב מיכאלי ציינה לאחרונה בצדק, יש בעיה לא כל כך קטנה של זהות לאומית: רוב הישראלים שחיים היום לא מכירים את מדינת ישראל ללא הגדה, הם נולדו אחרי 1967. חברון הייתה חלק מארצם מיום היוולדם. להחזיר את הגדה קשה להם יותר מאשר למי שגדל עם הקו הירוק.

אז הנה נדחקנו לפינה, מנסים לקדם הפרדה אתנית במסווה של פתרון שתי המדינות אשר באופן די ברור לא ניתן ליישום מבחינה פוליטית בעתיד הקרוב כי הקואליציה הימנית השלטת לא מעוניינת בכך, האופוזיציה משמאל חסרת יכולת והפלסטינים לא מסוגלים או לא רוצים להחליט מה בדיוק הם רוצים. כל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על האתגרים שבהחזרת 25,000 בתי אב יהודים מהגדה המערבית לתוך מדינת ישראל. וההדחקה נמשכת: חסידי פתרון שתי המדינות פועלים בהילוך גבוה לקידומו וגורמים למסתכלים מהצד לתהות מה הם יודעים שאנחנו לא יודעים.

תנו לי להבהיר: אין מקום, בשלב זה, לשלול את פתרון שתי המדינות, אך בלתי סביר לחלוטין שלא לשקול ברצינות גישות חלופיות מציאותיות ועכשיו. לאור התפתחויות האזוריות יש הכרח בכך.

העתיד של מדינת ישראל, כמו גם העבר וההווה הוא דו לאומי. ככל שנכיר בכך מהר יותר, נוכל גם להבין שהקשיים שבשילוב אוכלוסיות הם לא באמת יותר משמעותיים מאשר אלה שבהפרדת אוכלוסיות ונוכל להתחיל להתמודד איתם ברצינות.

היתרון הגדול הוא ששילוב, שיתוף ובניית עתיד משותף הם משימות הרבה יותר חיוביות מאשר לעשות מאמץ להפריד, לחלק, לסגת ולבנות חומות. אין לי ספק שבמידה ופתרונות חלופיים סבירים יובאו לתשומת לבו של הציבור הישראלי, הוא בהחלט עשוי להעדיף אותם על פני פתרון שתי המדינות שלא ניתן ליישום.

Looking at the Israeli political scene, one cannot but conclude that the left is disorganized and confused. Disorganized since there is no clear leadership for traditionally leftist causes (few consent to be called leftists anymore) and confused since by and large it clings to political approaches that cannot in all seriousness be considered part of leftist ideology, particularly the Two-States for Two Peoples solution.

It has always bothered me with what zest the Zionist left in Israel has been pushing for the “Two States for Two Peoples” approach, one that clearly advocates ethnic separation of Arabs and Jews. The only fig leaf preventing the left (or any advocate of that particular solution) from getting attacked on that account is the presence of a considerable Palestinian population within Israel, presumably a fact of life one has to live with. As if our experience living with them for 67 years is not a positive one and as if Palestinians in the West Bank and Gaza are a totally different people. But more Palestinians in Israel under any other solution than “Two States” ? G-d forbid, they absolutely must have their own state, 21 percent is bearable but not more…

On a recent visit to Washington attending a trialogue between Germans, Americans and Israelis I got confirmation for my suspicion that “Two States for Two Peoples” cannot really be a leftist cause when I was advised by a Social Democratic member of the European parliament that nobody in Europe calls it a “Two States for Two Peoples” solution, there is only a “Two States Solution”. Apparently (and not surprisingly) no Western European of consequence in his or her right mind today will promote an ethnicity based nation state anymore, these times have long passed. “Two States” is ambiguous, after all both might hold more than one people. “Two States for Two Peoples” rings too much of ethnic separation. Europeans know very well why they have chosen the state of all citizens model, they have internalized the lessons of their bloody history.

As somebody who is presently promoting an alternative to the “Two-States for Two Peoples” solution, one that is inclusive, I encounter a strange, almost obsessive insistence by the Zionist left on the “Two States for Two Peoples” approach, as if it’s just not feasible for two peoples to live in one state, like we do for already 67 years. On the other hand, when listening to Palestinians one can discern a much greater willingness to live in an inclusive state, presumably, since Palestinians are aware of their demographic strength, don’t really mind and clearly recognize the advantages in view of the alternatives.

There are other issues at play — the whole issue of peace has long become an elitist endeavour pushed primarily by “the white tribe”. Many if not most of our darker skinned Sefardi brothers and sisters won’t have any of it, they are presumably more tough minded, realistic or they know the Arabs from way back then, or claim to do so. And, not to forget, there is a not so minor issue of national identity: Most Israelis alive today don’t know the State of Israel without the territories, they were born after 1967. Hebron has been part of their country from day one. Giving it back is more difficult for them than it is for those who do remember the Green Line.

So here we are, painted into a corner, pushing for ethnic separation in the guise of the Two State Solution which clearly cannot be implemented politically in the near future because the ruling right-wing coalition doesn’t want to, the opposition on the left is incapable and the Palestinians can’t make up their mind. And that is before mentioning the challenges of removing 25,000 Jewish households from the West Bank. And the make-believe goes on and on, the proponents of the Two State Solution are in overdrive, causing critical observers to wonder what they know that we don’t know.

Let me clarify: It’s certainly not that we can rule out the Two State Solution but it is wholly unreasonable not to seriously consider realistic alternate approaches and to do that now. Regional developments make that an imperative.

The future of the State of Israel, like the past, is a binational one. The quicker we come to terms with this fact and realize that the difficulties posed by integration aren’t any more challenging than those posed by separation, we will be able to start working them out.

The great advantage is that integration, living together, sharing and building a joint future make for a lot more positive an endeavour than do separation, division, withdrawal and the building of walls.  If reasonable alternate solutions will be brought to the Israeli public’s attention it may well favor them over a Two State Solution that cannot be implemented.