צעדה לירושלים עכשיו ! Time to march on Jerusalem

The Hebrew text will be followed by an English translation

מלבד מספר אנשים בודדים שמזכירים את הצורך בפתרון פוליטי לסכסוך עם הפלשתינים בעת אירועים מיוחדים כמו ביקור של מזכיר המדינה ג'יון קרי או בתגובה להתבטאויות של מנהיג ערבי שמצדד ברוח זו, הפוליטיקה הישראלית למעשה החליטה לוותר על הנושא החשוב והדחוף ביותר בחיי מדינת ישראל היום.

הגדה המערבית רותחת, טרור מרים את ראשו, הטילים מעזה ממשיכים לטפטף, העולם הערבי סביבנו בוער, אירופה וארה"ב לוחצים אך ממשלת ישראל החליטה לוותר על הטיפול בסוגיה. תהליך של שלום עכשיו אינו מתאים לנו. הוא עלול לגרום לפרוק הקואליציה. יאיר לפיד ונפתלי בנט יצטרכו לריב.

הנושאים הבלעדיים בתחום יחסי החוץ שלגיטימיים הם איראן וסוריה ואלה על רקע הסכנה הבלתי קונבנציונאלית בלבד. צריך לומר את האמת – אצלנו אלה לא נושאי חוץ אלא נושאי ביטחון בלבד והדבר היחידי שעומד על הפרק הוא מתי ישראל תתקוף והיכן והאם להשאיר את ההתקפות בידי ארה"ב.

משרד החוץ שרק לעתים רחוקות היה מוקד כוח נהפך לאימפוטנטי לחלוטין. האופוזיציה בכנסת שהצליחה בעמל רב להעביר את האג'נדה הלאומית מתהליך שלום מייגע ולא מתכנס לתחום הבוער של החברה והכלכלה, לא מצליחה עכשיו לאזן את האג'נדה חזרה וגם נעדרת כל חזון איך לדחוף את הקואליציה למו"מ עם הפלשתינים לפני שהכל מתפוצץ לנו בפנים, שוב.

לכאורה אין היום לא בקואליציה ולא באופוזיציה מנהיגות שמוכנה לקדם את תהליך השלום. ציפי לבני נשארה בודדה במערכה.

במצב כזה כאשר יש איום של ממש אין לציבור ברירה: אלא אם אין לנו בעייה להדרדר לתוך איתיפאדה שלישית, לקרב עם חזבאללה או גרוע יותר, עימות מזויין במספר חזיתות בו זמנית, עלינו לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ללהתעסק בוויתר על 1% עליות השכר בשרות הציבורי או בעליית המע"מ ב-1% כאשר אנחנו עומדים לפני איום של ממש על עתיד האומה.

עשינו את זה בעבר: כאשר קרוב לחצי מיליון אנשים יצאו לרחוב על מנת לדחוף את ממשלת ישראל תקן עיוותים במערכת החברתית/כלכלית, עיוותים שנותרו ללא מענה שנים רבות. והנה, ממשלת ישראל מצאה את הדרך לטפל בלפחות חלק מהטענות גם אם מסקנות ועדת טרכטנברג ככל הנראה לא תמומשנה בשלמותן בממשלה שקמה עלינו בניגוד לרוח המחאה הציבורית.

אם הציבור הישראלי לא יקח את היוזמה בידיו ויעלה לי"ם בצעדה המונית על מנת לשכנע את הפוליטיקאים המפוחדים שלנו שעכשיו זה הזמן לנהל מו"מ עם הפלשתינים על מנת ליישב את הסכסוך עתידנו בסכנה אמיתית.

Other than a few oddballs who, every once in a while when there is a special occasion, like a visit by US Secretary of State John Kerry or a noteworthy statement by this or that Arab statesman commenting about the need for a political solution of the conflict with the Palestinians, the Israel political scene has basically decided to disregard that single most important and urgent issue of our lives.

The West-Bank is sizzling, terrorism is raising its ugly head, the missiles from Gaza maintain an intermittent drizzle, the Arab world around us is seething, Europe and the US are pushing but our government has, for all intents and purposes decided to drop the subject. A peace process is not opportune. It might cause a fight in the coalition. Lapid and Bennett may have a fall-out.

The only legitimate foreign policy issues on the agenda are Iran and Syria, both for their non-conventional weapons threat, if for no other reason. And truth be told, we do not really view them as foreign policy issues – they are security issues only. Frankly speaking, all Israel is doing is contemplating when to launch an attack and at which target or whether to wait for the US to do so.

Our Ministry of Foreign Affairs, rarely a substantive source of power in the past has now been rendered totally impotent. The parliamentary opposition, after having successfully changed the nation's agenda from a frustrating and never-converging peace process to the burning social and economic issues of the day, still has absolutely no clue nor does it seem to have a vision for how to direct the nation towards a more balanced agenda. Nor is it particularly eager or able to push the government to do the inevitable now, negotiate with the Palestinians before the conflict blows, yet again.

It appears that at this time, there is no leadership, neither in the coalition nor in the opposition, ready to advance the peace process. A severely handicapped Tsipi Livni is all there is left to raise a lonely voice on the one issue that is the main theme of her political reinvention.

In a situation like this where there is a looming threat, an overpowering concern, a real critical issue that is not being dealt with, the public really does not have a choice: Unless we have absolutely no problem gliding effortlessly into the next intifada, the next exchange with Hizbollah or worse, a violent interlude on several fronts at the same time, we have to act. We cannot sit idly by, contemplating our navel and fret if we should agree to a 1% forfeit in salary improvements for the public service or be willing to suffer an additional increase in VAT while there is a serious threat to the future of the nation.

And we have done it before, with less of a threat looming: Almost half a million citizens found time to go into the streets and force the government to address serious economic and social issues that had been left unattended for years. And lo and behold, the government found the means to deal with at least some of those concerns. The Trachtenberg committee went quite a way in advancing some of the more serious issues embraced by the public protest only to be thwarted by an election outcome that was, in some ways, the opposite of the what the public protest movement had hoped for.

If the Israeli public doesn't take the initiative, gets its act together and without much further ado marches on Jerusalem to convince our fearful politicians that this is crunch time, that we have to act, seize the moment and negotiate this conflict away before it consumes us, then we deserve no better.