Israel's global disconnect ישראל מתנתקת מהעולם

The Hebrew text is followed by an English translation

זה לקח קצת זמן להכניס את התרשמויותיי מהאירוע של שמעון פרס לפרספקטיבה. אני מתכוון לועידת הנשיא ולא למסיבת יום ההולדת. כאשר הסתובבתי במרכז הקונגרסים הבינלאומי בירושלים לא לקח לי הרבה זמן לקלוט את השליטה האבסולוטית של השבת הלבן. למרות שהמוח שלנו מתוכנת להגיד לנו להיות רגועים כאשר אנחנו בסביבה של אנשים אשר דומים לנו,  אישית זה פחות נוח לי כי במציאות אליה אני נחשף יש בדרך כלל גוון רב יותר. ואני אוהב גוון. הרבה גוון. ואני מחפש אותו. בועידת הנשיא היה קשה למצוא אותו.

כאשר שמעתי מה נאמר ובמיוחד מה לא נאמר, הבתני בכאב, שאנחנו נמצאים על אי. אי שמתרחק מהמקום בו נמצאים כל האחרים. אי שנגיש רק לאנשים שעשים מאמץ מיוחד, ממוקד. קונים כרטיס. נגיש רק לאנשים שאוהבים אותנו, שמוכנים לשלם מחיר, אם זה מחיר רוחני או חומרי. מי שניטראלי, ביקורתי או לא מוכן לשלם מחיר, שלא ינסה אפילו להגיע.

כשונה מרוב מדינות העולם אנחנו לא נגישים לחילופים רב כיווניים של כל מה שמדינות מחליפות ביניהן. כסף עדיין זורם, לשני הכיוונים. רעיונות ? יצוא בלבד. אנחנו לא מקשיבים. באופן אבסורדי, העובדה שאנחנו לא מקשיבים היא אחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו טובים כל כך במה שאנחנו עושים: אף אחד לא יכול להגיד לנו שזה לא עובד. אנחנו אפילו לא יודיעם שניסו את זה לפנינו. אנחנו לא ניתנים לשכנוע. אנחנו יודעים יותר טוב. שתלכו כולכם לעזאזל, אנחנו נצליח.

בטכנולוגיה, גישה זו ("אנחנו לא מקשיבים") היא נכס של ממש. אל תבלבלו אותנו עם עובדות. אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לעשות כל דבר. ואנחנו מוכיחים זאת מחברת הזנק (start-up) לחברת הזנק, מאקזיט לאקזיט. אין כמו הצלחה. יותר מ-700 חברות הזנק רק בתל-אביב. יותר ממיליארד דולר תמורת חברת "ווייז". הכסף מדבר.

באותו זמן שגישה זו הביאה לנו הצלחה טכנולוגית וכלכלית יוצאת דופן, היא תרמה לבדידות הרוחנית שלנו מהעולם. עם בני אדם הסיפור אחר לגמרי. מלבד תיירים שבאים לכאן לראות את הנופים שמראים להם, מי שבא לכאן בא מסיבה אחת בלבד: לחפש רעיונות חדשים וטכנולוגיות. שום דבר אחר. הם לא רואים דברים אחרים. לרוב הם לא רוצים לראות. זה מסיח את הדעת. זה יכול להיות לא נעים. לעתים מפחיד. יותר טוב לא להסתכל. להיכנס ולצאת, לקנות את החברה, את המניות, את ההברקות. ולברוח. אתם יודעים למה אני מתכוון, לא ? זה הכיבוש, טיפש !

בפוליטיקה ומדינאות, אותה גישה של " אנחנו לא מקשיבים" שהפכה אותנו למעצמת על טכנולוגית הופכת להיות מרשם לאסון. על מנת שאנשים ישארו איתנו, נחנו חייבים להקשיב להם. אם אנחנו לא מקשיבים, הם מתנתקים מאיתנו, פיזית ורוחנית.

ההתנתקת הרוחנית שלנו מהעולם שזורם באיטיות לכוון של יותר דמוקרטיה וזכוית אדם תוארה באופן מיוחד על ידי הפרופ' להיסטוריה, יובל נוח הררי: ישראל תקועה ומסתובבת לה במערבולת לצידי נהר גדול שזורם לכוון אחד בלבד. העולם זורם כמו הנהר ואנחנו תקועים בצידי הנהר. אני יודע, יש מדינות אחרות אשר תקועות במערבולות דומות, צפון קוריאה, קובה, סוריה ואיראן. האחרונה הייתה תקועה עד לפני שבוע.

בכל אירוע בועידה בו השתתפתי, ללא קשר אם זה היה נאום או פאנל, מי דיבר ועל מה, היה סאבטקסט ברור וחזק: למה לעזאזל ישראל לא עושה שלום עם הפלשתינים ? לא רק באירועים בהם השלום היה נושא הדיבור (מספר קטן), זה היה באויר בכל מקום. העדרותה של נוכחות פלשתינית וערבית בועידה רק הוסיפה לתחושה זו. הרושם היה שכולם קצת יותר מאופקים, כולם חשבו על זה בזמן שניסו לחשוב בכוח על משהו אחר. הועידה היה באמת מקום נעים על מנת לחשוב על משהו אחר, לא לחשוב על הכיבוש. איך זה יכול להיות ? הרי אם יש דבר אחד שמזהה את שמעון פרס יותר מכל דבר אחר זה המאמצים שלו לסיים את הכיבוש.

אנחנו חייבים להיות ערים לכך שכל עוד אנחנו ממשיכים במסע האיוולת שלנו, הנתק מהעולם יגבר, יהפוך לגלוי יותר ויפגע בנו, בכלכלה וברוח שלנו. בימים בהם חייו של שמעון פרס מתקרבים לסיומם (סטטיסטית בלבד, בפועל הוא בטח יוכיח לנו שזה לא כך) אנחנו חייבים למצוא משהו או מישהו שלא רק יכול לחולל אופטימיות כמו הנשיא אלא גם תוצאות של ממש בכל הנוגע לבעייה העיקרית שלנו: סיום הכיבוש ועשיית שלום עם הפלשתינים.

It took me a while to put my impressions from the Peres extravaganza into perspective.  I refer to the presidential conference, not the birthday party. While walking around at the International Convention Center in Jerusalem it didn't take me too long to become aware of the overwhelming predominance of the white tribe. Although our brain tells us to be at ease when we are around people who look like us, I personally find it disconcerting since in my reality I am usually exposed to more variety. And I like variety, a lot. And I look for it. And there, at the conference, it was difficult to find.

Listening to what was said and particularly what was not, I became painfully aware that we are on an island. An island that is floating away from where everybody else is. An island accessible only to people who make a special, directed effort. Buy a ticket. Accessible only to people who love us, who are willing to pay a price, may it be a spiritual price or a material price. Those that are neutral, critical, or don't want to pay a price need not even try.

Unlike most other nations today we are not accessible through a free gradual multi-directional exchange of whatever people and nations exchange. Money still flows. Both ways. Ideas? Export only. We don't listen. Curiously enough, the fact that we don't listen is one of the reasons we are so good at what we do: Nobody can tell us it won't work. We don't even know it's been tried before. We are impervious to what others tell us. We know better, after all. Damn you all, we'll make it work.

In technology, that mindset is a huge asset. Don't confuse us with facts. We know we can do anything. And we prove it, from Start-Up to Start-Up, from exit to exit. Nothing succeeds like success. More than 700 Start-Ups in Tel-Aviv alone. A Billion Dollars plus for Waze. Money talks.

At the same time as this mindset has brought us tremendous economic and technological success it has contributed to our spiritual isolation from the world. With people, it's another story altogether. Other than tourists who come here for the vistas they are shown, people come here often for one purpose only: To look for new ideas and technologies. And they don't see all the other stuff. They mostly don't want to. It's a little distracting. It can even be unpleasant. Scary at times. Better not look. In and out, buy the company, buy the shares, take the ideas. And run. You know what I mean, don't you ? It's the occupation, stupid.

In politics and statesmanship, the very "we don't listen" mindset which made us into a technological superpower is a clear and unmitigated recipe for disaster. People need to be listened to to stay with you. If you don't listen, they go away. Physically and spiritually.

Our spiritual disconnect from the world which, by and large is flowing, ever so slowly, towards more democracy and human rights was described very aptly by history professor Yuval Noah Harari: Israel is stuck revolving in a vortex at the side of a large river which is proceeding into one direction only. The world flows like the river does and we are stuck at the banks of the river. I know, there are other nations stuck in similar vortices, North Korea, Cuba, Syria and Iran. The latter was stuck, at least until a few days ago.

At every event I attended at the conference, regardless of what it was, a speech or a panel, regardless who spoke and about what there was a very loud and clear subtext: Why for crying out loud, isn't Israel making peace with the Palestinians? Not only at the occasions where peace was actually part of the matter to be discussed (a select few), it was in the air everywhere else. And the absence of a noticeable Arab or Palestinian presence at the event made it even more ominous. It seemed to me that everybody was a little bit subdued, everybody thought about it, while doing something else to keep their minds occupied. And the conference was indeed a pleasant event to occupy your mind with, to avoid thinking about the occupation. But, how is that possible ? After all, the one thing that Shimon Peres is identified with more than any of his other achievements, are his efforts to end the occupation.

We should be aware that as long as we continue on our very own "March of Folly", the disconnect from the world will only increase, will only become more obvious, will only do more harm to us, to our economy and to our spirits.  And as Shimon Peres' life is drawing to a close (solely based on statistics, Peres will probably prove to us otherwise) we as a community, better come up with something or somebody who can not only produce similar optimism as our President, but also more tangible results with regard to our real problem: How to end the occupation and make peace with the Palestinians.

ביזיון של מפלגת העבודה בבחירות המונציפאליות

חברי המפלגה כבר התחילו להתרגל להתנהלות לא מתחשבת ולא דמוקרטית של הנהלת המפלגה כפי שבאה לידי ביטוי בבחירות לועידה וגם בועידות בהן הועברו החלטות חד-צדדיות ו/או קיצוניות בעלות השלכות מרחיקות לכת, באמצעות הוראות שעה ו/או ללא דיון וללא אפשרות תיקון/ערעור.

אם כך היו לנו בהחלט סיבות להיות מודאגים מהערכות המפלגה לבחירות המוניציפליות שהחלו די באיחור. גילוי נאות – אני הייתי מעורב בנסיון להגיע לרשימה מוסכמת למועצה בנתניה (כמגשר בלבד, ללא כל חלק בהתמודדות). המעורבות שלי הגבירה בי את הערנות לנעשה במערכת הבחירות המוניציפלית במספר מקומות נוספים, כפי שהיא מנוהלת על ידי המפלגה. להלן הסיפור של ארבעה מקומות כפי שהוא מצטייר כרגע:

נתניה: תקנון הבחירות שונה על מנת לאפשר לועדת ההתערבות של המפלגה לבטל את הדרישה שמועמד יהיה ללא הרשעה פלילית. נחשו למה – לגמרי במקרה מתמודד מועמד עם הרשעה פלילית ברשימה שמקבלת את גיבוי מועצת הפועלים בעיר.

הוד השרון: התקיימו בחירות בסניף, דמוקרטיות להפליא ונבחרו שני מועמדים צעירים, רציניים, מצויינים. פנים חדשות. נכון לכתיבת שורות אלו, משום מה, התוצאות טרם התפרסמו רשמית. האם ועדת ההתערבות טרם אמרה את המילה האחרונה ?

תל-אביב: התקבלה ההחלטה המבורכת על עריכת בחירות דמוקרטיות במחוז על מנת לקבוע את רשימת המועמדים למועצה. למה עומדת המפלגה על הזכות לקבוע מי עומד בראש הרשימה ללא קשר לתוצאות (באמצעות התקנון כמובן) ?

ראש העין: שם התחיל מזכיר הסניף בקמפיין מלא כולל שלטי תפוצות בלי שהוא נבחר/נקבע כמועמד על ידי בחירות במועצת הסניף או כל גורם אחר.

לקינוח העיר חיפה: חגיגת דמוקרטיה של ממש…המשימה הייתה (ככל הנראה) איך להוריד את האיש החזק המוביל ממקומו. נערך סקר עם שאלה מנחה שנתנה כיוון, איך לא, לטובת המתחרה הרשאי. תוצאות הסקר היו נמוכות (ז.א. שני המועמדים קיבלו מספרים חד סיפרתיים) ובהפרש של פחות מאחוז, כמובן לטובת המומעד לגביו נשאלה השאלה המנחה. ללא כל קשר מי המועמד הטוב יותר, השיטה פסולה מיסודה.

אנחנו, חברי מפלגת העבודה, אסור לנו לקבל התנהלות נלוזה שכזו. תפקידנו להתריע בשער ולדאוג לכך שהבחירות תהיינה דמוקרטיות ושקופות. חייבים לשים סוף להתנהלות הלא דמוקרטית של הנהלת המפלגה שפוגעת בתדמית המפלגה בכל מקום.

עד שהנהלת המפלגה לא רואה בדמוקרטיה ערך עליון, לא נחזור לשלטון.