סוף עידן נתנהיו The Clock is Running Out on Netanyahu

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

אולי קצת מוקדם אך המאמר בהחלט משקף את האופטימיות שלי כי יש סיכוי סביר שאנחנו עדים לתחילתו של סוף עידן נתניהו. למה אני חושב כך, מלבד העובדה שהוא ראש ממשלה גרוע עם רקורד עלוב של טיפול בבעיות העיקריות של מדינת ישראל ? מי שראה אותו בראיון ברשת NBC שלשום לא יכול היה שלא להתייחס למראהו. הופעותיו של נתנהיו בטלוויזיה הן בדרך כלל הצגות מעולות שמצליחות ליצור תמונה אמינה גם כאשר הוא משקר, דבר שהוא נוטה לעשות. הפעם הוא נראה לחוץ, ללא ביטחון עצמי ובאופן מוזר, יותר אמיתי מאשר אי פעם.

אני מעריך שהסיבה לכך היא שהוא הבין כי הרחיק לכת. כפי שאמר אברהם לינקולן, לא ניתן לרמות את כולם כל הזמן. מנהיגי העולם הבינו שאיראן היא איום של ממש שחייבים להתמודד עמו. יאמר לזכותו של נתניהו שהוא הצליח לשכנע אותם בכך. אך על הדרך איך להתמודד עם האיום, אין הסכמה ונתניהו לא רק שלא נמצא על אותו דף עם הקהילה הבינ"ל אלא הוא אפילו לא באותו ספר. התעקשותו להמשיך בקו לוחמני נגד איראן מתגרענת כאשר בו זמנית הוא קבר את תהליך השלום עם הפלשתינים משכה את השטיח מתחת לרגליו והשאירה את ישראל ללא תמיכה בינ"ל רחבה. אי יכולתו להבין את הקשר בין שני הנושאים בעיני הקהילה הבינ"ל והעדר נחישותו לטפל בבעיות הכלכליות החמורות שעדיין פוגעות בחלק גדול מהאוכלוסיה, מדגיש את האופי האובססיבי של מדיניותו כלפי איראן.

בני אדם מבחינים באובססיה והיא מפחידה אותם. האובססיה של נתניהו שרתה אותו למשך זמן מה ועזרה בהרכבת קואליציה נגד איראן והפעלת משטר סנקציות חמורות. העובדה שהוא ממשיך ללחוץ בלי להרגיש שמאמציו גורמים נזק מצביע על כך שהוא מנותק. שותפיו בליכוד ובקואליציה הבחינו בנתק שנוצר ובחולשתו הגוברת. בסקרים הוא יורד. כפוליטיקאי, הבעייה העיקרית שלו היא שהוא בזבז את כל התחמושת שלו אך לא הצליח לטפל באף אחד מהאתגרים שעמדו בפניו: איראן ? ממשיכה להתגרען בקצב  וכוונותיו לתקוף סוכלו לעת עתה. פלשתינים ? מצב מתוח לקראת פיצוץ. כלכלה ? אפילו חינוך חינם החל מגיל 3 לא הצליח לשנות את הרושם בציבור, מחירי דיור ממשיכים להרקיע שחקים והנתונים לא טובים. בריתות אסטרטגיות באזור ? טורקיה עדיין מנותקת ומורסי במצרים טרם הזכיר את המילה "ישראל" בנאומיו. מערכת היחסים עם ארה"ב ? יותר טוב לא לדבר על זה.

נתניהו עומד להפסיד בבחירות ומגיע לו. מפלגת העבודה עדיין נמצאת בשלב המאסף אך מי שעומדת לנצח בבחירות זאת שלי יחימוביץ'.

It may be a bit early and this article certainly reflects my optimism but there is a fair chance that we are witnessing the beginning of the end of Netanyahu’s reign in Jerusalem. Why do I think so, other than the fact that he is an atrocious Prime Minister who has a miserable record dealing with most of Israel’s crucial problems? Whoever saw him on NBC the day before yesterday cannot but reflect on the way he looked. Netanyahu’s TV appearances are usually excellent performances which manage to create a picture that is believable even when he is lying through his teeth as he is wont to do. This time around he seemed to be under severe pressure, not his usual cock-sure self and strangely enough more real than ever before.

My take on this is that deep down inside, Netanyahu has understood that he overplayed his hand. As Abraham Lincoln said, you cannot fool all the people all the time. World leaders have understood that Iran is a real threat that has to be dealt with. It is to Netanyahu’s credit that he has driven that message home. On how to deal with the threat however, Netanyahu is not only not on the same page as the international community, he is not even reading the same book. His insistence on driving a ruthlessly aggressive campaign against a nuclear Iran while at the same time burying any peacemaking efforts with the Palestinians has pulled the rug out from under him and left Israel without any international support. His refusal to understand the connection between the two issues in the eyes of the international community and his nonchalant handling of our local economic malaise which continues to hit large parts of the population, make the obsessive nature of his policy on Iran all the more obvious.

People can feel obsession and it scares them. Netanyahu’s obsession was useful for a while, creating a coalition against Iran’s plans and bringing about severe international sanctions. The fact that he is still pushing, clearly unaware that his efforts are counterproductive is an indication that he is out of touch. His partners, both in the Likud and the coalition are catching the drift and feeling his weakness. His polls are dropping. His main problem, as a politician is that he has spent his ammunition and all the challenges are still there to be dealt with: Iran ? More nuclear than ever before and his plans for an attack stifled. Palestinians ? Simmering tensions waiting to break loose. The economy? Even free education from three years up hasn’t made an impact on public perceptions, apartment prices are still sky-high and the numbers are not good. Strategic alliances in the region ? Come again ? Turkey is still waiting for an apology and Mursi in Egypt has yet to utter the word “Israel”. Relations with the US ? Let’s not talk about it.

Let’s face it, Netanyahu is going to lose. He richly deserves to, just like he did last time he lost.  While the Labor Party may still appear to play catch up, Shelly Yachimovich is the person to beat in the upcoming elections. It’s time for change, the sooner the better.

היכון, אמריקה עומדת מנגד Get Ready, America is Standing By

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

על בסיס מילותיו של יו"ר ראשי המטות המשולבים של צבא ארה"ב, הגנרל מרטין דמפסי, שהעדיף להמנע מלהיות "שותף להתקפה על איראן" (הוא השתמש במילה complicit שבעצם רומז על שותפות לעבירה), ודווח על אודות הרמת קול בין רוה"מ נתניהו לשגריר ארה"ב בארץ, דן שפירא בנוכחות חבר הקונגרס הרפובליקאני מייק רוג'רס, ניתן לגיד בברור שהכל הולך בהתאם לתוכנית. לאו דווקא התוכנית של רוה"מ נתניהו אבל מדובר בתוכנית, למרות הכל.

ב-23 באוגוסט הסביר שגריר ארה"ב בארץ לשעבר, מרטין אינדיק שהממשל מרגיש מרומה מהמסרים הכפולים של ישראל. ניתן להניח בבטחון שלנשיא אובמה נמאס והוא החליט לוותר. למה הכוונה שאני אומר "לוותר" ? במקום להמשיך ולדבר עם ישראל ולשכנע אותה לא לתקוף את איראן, הממשל בארה"ב יבחר, ככל הנראה לעמוד מנגד ולא לעשות כלום. אם ישראל כל כך רוצה לתקוף, כל כך בטוחה בעצמה שזו הדרך הנכונה עד כדי נכונות לסכן את היחסים עם בת הברית הקרובה ביותר, שתקח אחריות ותתקוף. אמריקה תעמוד מנגד ותתמודד עם ההשלכות אשר תהיינה.

זו לא הפעם הראשונה שארה"ב עמדה מנגד כאשר ישראל החליטה לצעוד קדימה ולא לשתף פעולה עם בת בריתה. ב-1967 ארה"ב ניסתה לשכנע את ישראל לשוא שסגירת מיצרי טיראן לא חייבת להיות סיבה למלחמה עם מצרים ורצתה לקדם פתרון דיפלומטי. זה לא מנע מישראל לפתוח במלחמה נגד מצרים ב-5 ביוני, יומיים לפני פגישה מתוכננת בין סגן נשיא מצרים לממשל בארה"ב.

ב-1970 ניסתה ארה"ב לקדם את תוכנית רוג'רס על מנת ליישב את הסכסוך בין ישראל למצרים. כאשר ישראל, באמצעות שתדלנות נמרצת הצליחה לפגוע בתמיכה הציבורית בתוכנית בארה"ב, ויתר הממשל ולא מנע ממצרים להכניס טילי נ"מ לאזור תעלת סואץ, אותם הטילים שאפשרו את הצלחת צבא מצרים בשלבים הראשוניים של מלחמת יוה"כ.

אם כתוצאה מתכנון או במקרה, מדיניות ארה"ב תמיד הייתה להשקיע מאמץ על מנת לפתור את הבעיות, לעמוד מנגד ברגע שמתברר שישראל איננה משתפת פעולה ולהתמודד עם ההשלכות תהיינה אשר תהיינה. ב-1967 הכל הלך מצויין, המלחמה כמובן הייתה הצלחה גדולה (כפי שחזה ה- CIA ) . על מה שבא אחר כך אנחנו והעמים באזור ממשיכים לשלם מחיר גבוה והמצב שנוצר ממשיך להיות נטל כבד על הפיתוח האזורי.

ב-1973  בעקבות דחיית תוכנית רוג'רס על ידי ישראל, המצב הדרדר מייד עם תחילת המלחמה (הפעם ה-CIA הוטעה על ידי המודיעין הישראלי) וארה"ב נאלצה לבוא לעזרתה של ישראל באמצעות רכבת אויריות על מנת לתמוך בצה"ל שנפגע קשה. התוצאות בטווח הקצר ? אלפי הרוגים, הוצאות אדירות ונזק רב. ההשלכות לטווח ארוך ? עשר שנים של פיתוח כלכלי מופחת על מנת לשלם את מחיר המלחמה. לא נשכח שקבלנו גם את הסכם השלום עם מצרים, הסכם שבהחלט עמד על האג'נדה לפני המלחמה. רק לא על האג'נדה שלנו.

גם הפעם, ארה"ב מתרחקת מהשולחן ועומדת מנגד. ארה"ב מוכנה להתמודד עם ההשלכות של התקפה ישראלית על איראן. אובמה מעריך ככל הנראה שהסכסוך עם נתניהו לא מקדם אותו פוליטית, לא מול איראן ולא מול היהודים בארה"ב, לקראת הבחריות שם. הערכות המודיעין האמריקאיות מדווחות כנראה שישראל יכולה לשאת את הנזקים שיגרמו כתוצאה מהתקפה על איראן. ארה"ב תעמוד מנגד.

ובטווח הארוך ? כולנו נשלם. קודם כל עם ישראל. אך אם נתניהו חושב שהוא יכול לצאת מהסיפור הזה כמנצח ברגע שארה"ב במוד של תשלום, שיחשוב שנית.

Judging from the recent remarks by the Chairman of the Joint Chiefs, Martin Dempsey, who preferred rather not to be  “complicit to an Israeli attack on Iran” (an interesting choice of words) and the anecdotal reports from last week’s shouting match between US Ambassador Dan Shapiro to Israel and PM Netanyahu in the presence of Republican Congressman Mike Rogers, we can see clearly that all is going according to plan. Probably not Mr. Netanyahu’s, but a plan it is, nevertheless.

Former US Ambassador to Israel, Martin Indyk clearly indicated on August 23rd that the administration feels thoroughly duped by Israel’s mixed messages and about faces.  I think we can now safely assume that  President Obama has had it and has decided to let go. What do I mean by letting go ? Instead of engaging Israel and attempting, yet again to discourage it from attacking Iran, the US administration will now likely stop interfering. If Israel wants to attack so badly, is so convinced that it’s the right thing to do and cannot be dissuaded even at the cost of alienating its most important ally, let it take responsibility and go ahead. The US will stand by and deal with the fallout whatever it may be.

This is not the first time the US has stepped back after Israel insisted not to play along. In 1967 the US tried in vain to convince Israel that the closure of the Straits of Tiran should not be a cause for war with Egypt and the issue could be resolved diplomatically. That did not prevent Israel from jumping the gun and initiating hostilities on June 5th, two days before a scheduled meeting between the Vice President of Egypt the and the US administration.

In 1970, the US tried to promote the Rogers plan to make peace between Israel and Egypt. When Israel, through efficient lobbying, managed to thoroughly undermine public support for the plan in the US, the Johnson administration dropped the ball and did not prevent Egypt from moving anti-aircraft missile batteries into the Suez Canal Zone, a development which made the early Egyptian successes of the 1973 Yom Kippur War possible.

If by design or coincidence, US policy has been to try hard resolve the issues, let go once it becomes clear that Israel doesn’t play along and then deal with the consequences, whatever they may be. In 1967 things went well initially. The war, after all was a roaring military success (as, incidentally, predicted by the CIA). Nevertheless,  Israel and the world pay dearly until this day for the geopolitical fall-out which remains one of the biggest burdens on peaceful development of the Middle East.

In the 1973 war, in the wake of the Rogers plan spurned by Israel, things went awry big time (this time the CIA was misled by faulty Israeli assessments) and the US was basically forced into a major airlift to prop-up Israel’s badly damaged military. The short term outcome ? Thousands killed, huge expenses, massive damage. The long term result? Ten years of depressed economic development to make up for the costs of the war. But, let’s not forget, we did get peace with Egypt, which as I recall, was on the agenda before the war. Just not our agenda.

This time again, the US administration is stepping back from the table. By definition, the US is willing to deal with the outcome of an Israeli attack on Iran. Obama’s assessment is that the ongoing friction with Netanyahu will get him nowhere politically, not in the showdown with Iran and not in the US election campaign. The US intelligence estimate probably indicates that Israel can sustain the damage it may incur as a result of the outcome of an attack of Iran. America is standing by.

And in the long term ? Everybody will pay. First of all the People of Israel. But if Netanyahu thinks he even has a remote chance of coming out of this one on top when the US administration is in pay-back mode, he should think again.