כל האיומים כולם The sum of all threats

English after the Hebrew

רוב הפרשנים והחוקרים יסכימו כי מלבד תקופה קצרה מאוד במהלך מלחמת העצמאות ב-1948 מעולם לא היה איום ממשי על קיומה של מדינת ישראל, אפילו לא ב -1973, ואין כזה גם היום. אין גם צפי לאיום קיומי לפחות עוד 7 עד עשר שנים, הזמן הדרוש לאיראן לפתח ולייצר נשק גרעיני מוכן להפעלה, אם היא תחליט על כך מה שכלל לא בטוח.

האיומים האמיתיים על ישראל הם בתחום הכלכלי-חברתי, נוגעים לשילוב של החברה הערבית והחרדית במשק הישראלי ולפערים בהכנסה ובהשכלה בין כל חלקי האוכלוסייה במדינה.

האתגרים הביטחוניים האמיתיים כמו דעא״ש, חמאס וחיזבאללה קשורים בצורה זו או אחרת להעדר הסכם עם הפלסטינים. הכוונה היא שהעדר הסכם עם הפלשתינים מעצים אתגרים ביטחוניים אלו. הסכם כזה כשלעצמו בעיקרו עניין חברתי-כלכלי: כיצד לספק זכויות אזרח ומשאבים לפלסטינים בהסכמה רחבה עמם ועם הקהילה הבינלאומית. מבחינה ביטחונית האתגרים היום הם איומים על הפרט (פיגועים) ועל קהילות (רקטות חיזבאללה וחמאס), יותר מכל דבר אחר.

אבל יש איום אחר, קריטי שאינו מאיים על קיומה הפיזי של מדינת ישראל אך הוא מסכן את הלגיטימיות המוסרית והבינלאומית שלה: הימין הפוליטי בישראל, לאחר שנטל את השלטון ב-1977 ושולט בנו במשך 34 מתוך 38 השנים האחרונות, התחיל לערער ברצינות על העקרונות האוניברסליים עליהם מדינת ישראל הוקמה. ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות אדם, מגילת האומות המאוחדת והכרזת העצמאות של מדינת ישראל מוחלפות אט אט ובשיטתיות על ידי עקרונות של דמוקרטיה רפובליקנית אתנוקרטית. בדמוקרטיה הישראלית החדשה, מיעוטים לא-יהודיים מיועדים ככל הנראה לא לקבל את שוויון הזכויות המגיע להם. הם יקבלו אך ורק את הזכויות וההטבות שהקואליציה (היהודית) השלטת מוכנה להקצות להם, בהתבסס על עקרונות עתיקים הנוגעים למעמד האוכלוסייה הלא יהודית שחייה בין יהודים, כוחה האלקטורלי בכנסת וחוסר האונים של האופוזיציה.

אנו עדים להעצמה מאורגנת של ריבונות אתנית יהודית המבוססת על התורה וגוזלת את ריבונותה של מדינת ישראל אשר כשלעצמה מתבססת על שילוב של ערכים אוניברסליים ויהודיים כולל המשפט הבינלאומי. חלק בלתי נפרד מהתפתחות זו היא ההשתלבות השיטתית של הגדה המערבית לתוך מדינת ישראל באמצעות פעילות המתנחלים אשר מערערת על כל הסדר מדיני עם הפלסטינים.

הכמיהה לריבונות יהודית בארץ ישראל מנצחת כל שיקול דמוגרפי, יחסים בינלאומיים, את המשפט הבינלאומי, שיקולי מוסר ואת הפלסטינים ושום דבר לא יעמוד בדרך להשיג אותה כאשר הקדוש ברוך הוא המוביל. ממשלת ישראל מאמינה כי ניתן לשכנע ולהשפיע על הקהילה הבינ״ל ולקבל תמיכה מתוך עמדה של כוח, שכנוע פנימי וחזון.

הדמוקרטיה במדינה נמצאת בנסיגה לתוך מדינה יהודית ולא יהודית פלורליסטית אלא יהודית אורתודוקסית. כפי שאמר לאחרונה פרופ' שלמה פישר מהאוניברסיטת העברית בכנס באוניברסיטת תל אביב (פרפרזה): ה- "דמוס" בדמוקרטיה הישראלית יכלול בעתיד, ככל הנרא, רק חלק מהאוכלוסייה,את החלק היהודי .

כל הסימנים כבר כאן, הצעדים הראשונים באים לביטוי בחקיקה מפלה והאופוזיציה סופגת חבטות של דה-לגיטימציה ממוקדת בפומבי ובכנסת. לאחרונה שוחדו האזרחים הפלסטינים של ישראל בתוך הקו הירוק באמצעות חקיקה של פיצוי כלכלי והטבות שהתעכבו כבר עשרות שנים. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית שאין לה זכאות לאזרחות ישראלית, תצטרך גם היא להסתפק במה שאנחנו מוכנים להעניק לה, אולי מעמד של תושב כמו לפלסטינים במזרח ירושלים. ככל כנראה מדובר באפילו פחות, הרבה פחות – בנטוסטנים – מדינות חסות (Bantustans) או משהו דומה. המדינה הפלסטינית הריבונית חדלה להיות אופציה ריאלית.

כדי לטפל באיום זה, הזמן הוא קריטי כי ברגע שהדמוקרטיה הרפובליקנית האתנוצנטרית הוקמה, אין דרך חזרה והתוצאה בהכרח תהיה התרסקות, במוקדם או במאוחר, בדיוק כמו שקרה בדרום אפריקה. הדרך היחידה להתנגד להתפתחות זו היא התקדמות יזומה, תחיית הגישה שנשקלה ברצינות כאשר המדינת הוקמה ב -1948: מדינת כל אזרחיה עם חוקה שמבטיחה את זכויות הפרט והלאום וחופש של דת ומדת, הפרדה בין דת ומדינה. כדי לשמר את המדינה ליהודים עלינו להפוך אותה למדינת כל אזרחיה, אחרת מדינת ישראל תהיה נדונה לדעיכה מואצת כתוצאה משילוב הרסני של סכסוכים אתניים, חוסר סובלנות דתית, אפליה עדתית בחסות המדינה, דה-לגיטימציה בינלאומית ובריחת מוחות של כל מי שיכול לבנות לעצמו חיים טובים יותר במקום אחר.

הנתיב שנבחר על ידי מפלגות האופוזיציה הגדולות, ה״מחנה הציוני״ ו"יש עתיד״, נתיב של מכירת נשמתן לימין, פוגע במטרה. הוא מנסה ליצור מציאות מדומה שבה נקיטת עמדה מרכזית-ימנית תגרום למספיק מצביעים לראות את האור. אין אור במרכז. אין אור ואין נתיב. המרכז חשוך. אור יש רק בקצוות, אורות כהים מאוד בצד הרפובליקה האתנוצנטרית הדתית ואור זוהר בצד הדמוקרטי. הציבור יצטרך לבחור ומנהיגי אמת יצטרכו להראות את הדרך ואם אנחנו לא נצליח להגן על הדמוקרטיה, כולנו נצטרך לשאת בתוצאות.

Most informed observers will agree that except for a very brief period during the War of Independence in1948 there has never been a real existential threat to the State of Israel, not even in 1973, and there is none now. Nor is there likely to be one for at least another 7 to ten years, the time Iran needs to get an operational nuclear weapons capability, should it decide to do so which by no means is certain.

The real threats to Israel, albeit non existential, are in the socio-economic domain, pertain to the integration of the Arab and Charedi societies into the economy and the huge disparities in income and education between all segments of the population the country.

Remaining real security challenges like ISIS, Hamas and Hizbollah relate more than not  to the absence of an agreement with the Palestinians. The latter is, by itself, primarily a socio-economic issue, how to provide civil rights and resources to the Palestinians in consensus with them and the international community. The security challenges today are threats to individuals (terror attacks) and communities (Hizbollah and Hamas rockets), more than anything else.

But there is another threat, a critical one which does not threaten the physical existence of the state of Israel but endangers its moral and international legitimacy: The political right in Israel, after taking the reign in 1977,  in power today and for 34 out of the last 38 years, has now begun to seriously undermine the universal principles on which the State of Israel was founded. The Universal Declaration of Human Rights, the UN Charter and the Declaration of Independence are slowly and systematically being replaced by the precepts of an ethnocratic republican democracy.  In the new Israeli “democracy” under construction, non-Jewish minorities, by design (or re-design) are unlikely to get the equal rights they deserve. They will only get those rights and privileges that the governing (Jewish) coalition is willing to part with, basing itself loosely on ancient principles regarding the status of non-Jewish residents, its power in the Knesset and the impotence of the opposition.

We are witnessing an organized empowerment of an ethnic sovereignty of the Jews, based on the Torah which is usurping the sovereignty of the State of Israel which in itself was based on a combination of universal and Jewish values and international law. The methodical incorporation of the West Bank into Israel through continued settlement activity, scuttling any political arrangement with the Palestinians, is an integral part of this development.

Jewish sovereignty in Eretz Israel beats all, demographic concerns, international relations, international law, considerations of morality, the Palestinians, you name it, nothing will stand in our path and G-d is our guide. And explaining it to non-Jews from a position of strength, internal conviction and purpose will get us international support. That at least is the premise of the governing coalition.

The Jewish and democratic state is regressing into a Jewish state. A universal type of democracy is turning into a Jewish type of democracy and not a pluralistic Jewish one but an orthodox one. For most intents and purposes, as Prof. Shlomo Fisher from Hebrew University  put it recently at a conference at Tel Aviv University, (I am paraphrasing), the “demos” in this democracy will likely incorporate only part of the population, the Jewish part.

All the signs are there, the first steps in the form of discriminating legislation have been taken and the opposition is being clobbered through targeted delegitimization in public and in the Knesset. Israel’s Palestinian citizens within the Green Line have just been bought off through the legislation of compensating economic measures and benefits that have been overdue for decades. The Palestinian population in the West Bank, not lucky enough to have Israeli citizenship, will have to do with what we decide to give them, possibly some kind of residency like Palestinian East Jerusalemites have received but most likely even less, a lot less – Bantustans or the like. Palestinian statehood has ceased to be an option, at least not a realistic one, if it ever was one.

To address this threat, time is critical because once the ethnocentric republican democracy has been established, there is no turning back – it’s a one way street and the result will inevitably be a crash, earlier or later, just like South Africa crashed. The only real way to counter this development is to go proactively all the way for the real thing, the revival of the approach that we almost went with when the State was created in 1948: The opposition must unite to reclaim Israel and make it a State of all its citizens with a constitution to safeguard the rights of all minorities and complete freedom of religion and from religion, a separation of religion and state. To preserve the State for the Jews we must make it a State of all its citizens, otherwise Israel, sooner or later, will be doomed by a lethal combination of ethnic strife, religious intolerance, state-sanctioned ethnic discrimination, international deligitimization and a brain-drain of all those who can make a better life elsewhere.

The path presently taken by the large opposition parties, Labor and Yesh Atid of pandering to the right, is counter-productive. It tries to create a make-believe reality by which taking a central position will in any way sway enough voters to see the light. There is no light at the center. There is no light and no path. None. The center is dark and a dead end. There are lights at either end, the dark lights at the religious ethnocentric republican end and the bright lights at the democratic end. The public will have to choose. And true leaders will have to show the way. And if we can’t make the case for the democratic end well enough, we will all have to bear the consequences.

התוכנית המדינית של יצחק הרצוג – חומות ללא תקווה Issac Herzog's diplomatic program – walls without hope

English after the Hebrew

בינואר השנה הציג יצחק הרצוג את התוכנית המדינית שלו, תוכנית שלא נדונה באף פורום של המפלגה. למרות זאת היא הוצגה בקווים כלליים לפני הועידה האחרונה והתקבלה שם על ידי הצירים שנכחו (פחות ממחצית חברי הועידה) בתמיכה רחבה.

יש להניח שלו היה מתקיים דיון כלשהו על אודות פרטי התוכנית במוסדות המפלגה או בשיתופם, או דיון פתוח בהשתתפות של מומחים של האזור, התוכנית לא הייתה מגיעה כלל להצבעה ולבטח לא הייתה זוכה להיות תוכנית הדגל של מפלגת העבודה, לכאורה מפלגה שוחרת שלום ואחוות העמים. הצגתה על ידי יצחק הרצוג כתוכנית מדינית מצביעה על חוסר הבנה ואטימות אנושית של ממש.

על פי התוכנית כפי שהיא הוצגה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS ב-19 בינואר, המטרה העיקרית שלה להגיע מהר ככל שינתן להיפרדות מכמה שיותר פלשתינים, כמעט בכל מחיר. אין לי כוונה כאן להתייחס לטרמינולוגיה הגזענית שיצחק הרצוג מרבה להשתמש בה אך הציבור חייב להבין שכל גורם זר ששומע את הרצוג מדבר כפי שהוא מדבר, קולט את דבריו כגזעניים.

התוכנית ממוקדת בירושלים כמרכז הסכסוך ומציעה להקים חומות על מנת להפריד את הכפרים הפלשתינים שהיום הם חלק מהתחום המונציפאלי של ירושלים. זאת על מנת להבטיח רוב יהודי בעיר ירושלים וגם להבטיח את בטחונם של תושביה על רקע האירועים האחרונים. זאת בהתבסס על הנחת היסוד שלא ניתן להגיע לפיתרון שתי המדינות בעתיד הקרוב.

ההצעה היא אווילית ממש – היא מתעלמת לחלוטין מהצרכים של האוכלוסיה הפלשתינית, אוכלוסייה שמרקם החיים שלה משובש גם ככה כי היא מנותקת מהגדה על ידי גדר ההפרדה. עכשיו הכוונה היא לנתק אותה גם מהעיר ירושלים, מרכזה הכלכלי והתרבותי ובו זמנית לקחת ממנה את תעודת הזהות הכחולה, כלומר את הביטחון הכלכלי והסוציאלי שהתרגלו אליו. כל זאת, על מנת לשפר את המצב הביטחוני.

פגיעה כה חמורה במרקם החיים של האוכלוסייה הפלשתינית לא יכולה אלא להחמיר את המצב הביטחוני וכל מה שהחומות החדשות שתבננה תעשנה הן תגברנה את הרצון של הפלשתינים לפגוע בנו. החומות שתבננה לא רק יגנו עלינו, הם גם מאפשרות לפלשתינים ליוזם פעילות פח״עית, מוגנים על ידי חומות כמו בעזה. בסופו של דבר יכינו לנו את הקסאמים גם בגדה. ואם נשאיר שם את צה״ל, הם יפגעו בחיילינו.

ובנוסף, ההצעה להיפרדות אתנית (זאת הכוונה המוצהרת) עלולה להיות תקדים עבור הפוליטיקאים האמיצים שלנו שחיש מהר יציעו היפרדויות דומות גם באזורים אחרים של המדינה – למה לא ? אם אפשר בירושלים, אי אפשר בגליל או בואדי ערה ?

בושה וחרפה שהצעה כזאת יצאה ממפלגת העבודה. המזל שלנו שאין כל סיכוי לממש אותה. מיותר לציין שהיא גם לא תקרב אותנו לשלטון וטוב שכך. מפלגה סוציאל דמוקרטית שמקדמת תוכניות מדיניות שמבוססות על הפרדה אתנית בשטח אורבני כמו ירושלים חייבת קודם כל לעבור טלטלה פנימית, בחירות ליו״ר חדש והתחדשות אידיאולוגית לפני שתנתן לה הזדמנות לחזור לשלטון.

Last January Isaac Herzog presented his diplomatic plan, a plan that has not been discussed in detail in any forum of the party. Nevertheless it was presented in general terms at the last Labor conference and received broad support by the committee delegates in attendance (less than half of the members of the committee) .

I am pretty sure that had there been any discussion of the details of the program in the party institutions, or an open discussion with the participation of experts of the region, this program would not have been brought to a vote and certainly would not have become the diplomatic agenda of the Labor Party, a party supposedly seeking peace and brotherhood among the nations. Isaac Herzog’s diplomatic program indicates a lack of understanding and a lack of sensitivity with regard to human and civil rights.

According to the plan as it was presented at the Institute for National Security Studies on January 19th 2016, its main goal, to be attained as quickly as possible, is to separate from as many Palestinians as possible, almost at any cost. I do not intend here to relate to Isaac Herzog’s racist terminology that he frequently uses, but the public must understand that any foreigner listening to Herzog speak perceives his language as fundamentally racist.

The diplomatic plan focuses on Jerusalem as the center of the conflict and proposes to build walls to separate the Palestinian villages that today are within the municipal borders of Jerusalem. This is to ensure a Jewish majority in the city of Jerusalem, and to ensure the safety of its citizens in light of recent events. All that based on the premise that it’s not possible to reach a two-state solution in the near future.

The proposal totally ignores the needs of the Palestinian population whose quality of life is already severely impacted by the Separation Fence which separates it from the West Bank. Now the intention is to disconnect the villagers from the city, their economic and cultural center and at the same time take away their blue identity card, a document that assured them (some) economic and social security that they have gotten used to. All this, in order to improve the security situation…

Such a severe impact on the quality of life of the Palestinian population cannot but aggravate the security situation and the more walls there will be buil, the more they will reinforce the motivation of the Palestinians to take violent action in response. The walls that will be built will not only protect us, (if they do). They will allow the Palestinians to prepare their response, protected by the same walls, just like in Gaza. Eventually we will get Qassam rockets also from the vicinity of Jerusalem. And if we do not withdraw the army, they will direct their anger at our soldiers.

In addition, the proposal for ethnic separation (its declared intention) could be a precedent for our brave politicians who soon will offer to build similar separation walls in other parts of the country – why not? If it is possible in Jerusalem, the Galilee or Wadi Ara could well be next…

Shame that such a proposal came from the Labor Party. We are just lucky that there is no likleihood of it being implemented. Needless to say, it will not bring us any closer to win the next elections and that is good. A Social Democratic party that promotes an agenda based on ethnic segregation in urban areas like Jerusalem must first undergo an internal upheaval that includes elections for a new chairman and ideological renewal before getting another opportunity to return to power.