התרסקות The Crash of 2013

The Hebrew Text is followed by an English Translation

התרסקות 2013

לפני כמעט 40 שנה ממשלת ישראל הפרה את המחוייבות שלה כלפי אזרחיה ונקטה במדיניות חסרת תוחלת ומסוכנת כאשר התעלמה במשך שנים מההתפתחויות באזורנו. גולדה מאיר עמדה אז על סרובה לנהל מו"מ עם מצרים ולהכיר פוליטית בקיום אש"פ. הכתובת הייתה על הקיר אך היינו יהירים והחיים התנהלו על מי מנוחות. שארם אל שיח הייתה חשובה יותר מאשר השלום. כולם היו מאושרים ועשו שופינג בשכם וחברון.

לעולם הערבי היה אז מנהיג מעורר השראה – אנוור סדאת שקבע לעצמו מטרה ברורה: להחזיר למצרים שטחים שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ולמצוא בסיס כלשהו לפתרון עתידי של הבעיה הפלשתינית. הוא ניסה לקדם מטרות אלו באמצעות מו"מ עם ישראל וביקש את עזרתה של הקהילה הבינלאומית, ארה"ב ואף יהודים בעלי מעמד אך ללא הועיל. ישראל סירבה. היינו חזקים, שולטים, בעלי עודף בטחון עצמי.ואז באה מלחמת יום הכיפורים ב-1973.

המלחמה ומחירה הנורא הייתה אמורה ללמד אותנו לקח שלא ישכח לזמן ממושך. אכן, בעקבות המלחמה ישראל חתמה על הסכם שלום עם מצרים ב-1979 ואף קדמה תהליך מדיני מול הפלשתינים אחרי שהליכוד הודח מהממשלה ב-1992 בעקבות האינתיפאדה הראשונה. הרצח של רוה"מ יצחק רבין ב-1995, ראש הממשלה האחרון עם חזון אסטרטגי מגובש וממשלתו של נתניהו שעלתה לשלטון ב-1996 החזירו אותנו למסלול הסירוב. כישלונו של אהוד ברק ב-2000 הוביל אותנו חזרה למסלול בדרך להתרסקות נוספת. ההתנתקות של אריק שרון ב-2005 מעזה לא עלתה יפה כי המהלך לא גובה עלידי מהלכים מקבילים להשגת הסכם עם הרשות הפלשתינית. ניסיונו האמיץ של אהוד אולמרט להגיע להסכם נגדע באיבו עם סיום כהונתו על רקע ההסתבכות המשפטית שלו וחזרתו של נתניהו ב-2009.

נתניהו התעלם מהתפתחיות בינלאומיות במיוחד באירופה וכאן מהאביב הערבי והשלכותיו. ההתייחסות האובססיבית שלו לאיום האיראני והדחקת הפלשתינים לפינה תוך עימות עם ארה"ב, כל זה יוביל אותנו לקראת התרסקות ב-2013. העיתוי הבעייתי של ההתקפה על עזה מפעיל לחץ על נשיא מצרים מורסי שעדיין מגבש את שלטונו. הנשיא אובמה יצטרך לעבוד שעות נוספות על מנת למנוע התלקחות אזורית וכלל לא בטוח שיצליח בכך. כאשר מהלכיו של נתניהו יעלו על שרטון, הרי שהתקפות הטילים של החמאס תתגמדנה יחסית לבעיות אחרות שתצמחנה.

הממשלה הזאת מדרדרת את מדינת ישראל לתהומות. אם אזרחי ישראל לא ידיחו את נתניהו ואת מפלגתו מהשלטון ב-22 בינואר, נשלם על כך מחיר יקר.

It’s been almost 40 years now that an Israeli government failed its citizens thoroughly by pursuing a futile and dangerous policy of ignoring developments in the region. At that time it was Golda Meir and her mantra of neither negotiating with the Egyptians, nor acknowledging the existence of the Palestinian National Movement politically. The writing was on the wall, the signs were there but we were arrogant, full of ourselves. Life was good. Why listen to anybody? Sharm El Sheich was more important than peace. And everybody was happy shopping in Shchem and Hebron.

The Arab world at that time had a leader – Anwar Sadat who set a clear goal for himself, recoup Egyptian territories lost in the Six-Day War and provide some kind of groundwork for a future solution to the Palestinian problem. He tried to promote these goals through negotiations with Israel using the international community, the US and even prominent Jews but to no avail. Israel was adamant. We were strong, dominant, overconfident. Our answer was no. Then came the 1973 Yom Kippur War.

The war and its horrendous cost in human life and wasted economic resources should have taught a lesson that would not be forgotten for a long time. And indeed in the wake of the war Israel made peace with Egypt in 1979 and even moved ahead vis-a-vis the Palestinians once the Likud had been removed from power in 1992, in the wake of the first intifada. But the 1995 murder of Yitzhak Rabin, the last Israeli Prime Minister with an all encompassing strategic vision, and the ensuing Netanyahu government put us back firmly on the track of intransigence. Ehud Barak’s failed interlude in 2000 only served to prove the point: We were back on track, ready for another crash. Arik Sharon’s surprising effort in 2005 at relieving some of the pressure building up in the region by disengaging from Gaza fell flat since it wasn’t backed up by a serious enough effort to settle things with the Palestinians, once and for all. Ehud Olmert’s valiant efforts to reach such an agreement were cut short due to his own personal failings and Netanyahu’s comeback in 2009 stabilized our path towards another crash of major proportions.

Ignorant of international developments, notably the way Europe is reorienting itself, disregarding the Arab Spring and its implications, obsessively concentrating on the threat from Iran, flouting the Palestinians and last not least, substantially breaking line with the US, Netanyahu has set us up for the final approach to a bad crash landing in 2013. The ill-timed push on Gaza is putting serious pressure on Egypt’s President Mursi who is still trying to consolidate his government and learn ride the tiger he mounted only a short while ago. Obama, not Netanyahu’s pal, will have to work overtime to keep the lid on the situation and it is far from certain that this is even possible. When it all blows up,  missile attacks as presently mounted by Hamas will be the lesser of our worries.

This government is running the country into the ground. Unless Israel’s citizens will dispose of Netanyahu and Likud-Beiteinu in the elections on January 22nd, 2013, there will be hell to pay.

מבודדים בעולם The World Be Damned

The Hebrew Text will be Followed by and English Translation

המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל איננה מתייחסת לבקשות ולצרכים הפוליטיים של בעלי הברית הבכירים שלנו באירופה ובארה"ב. היא עלולה להשאיר את המדינה ללא תמיכה בינ"ל בזמן שהמשברים האזוריים מתגברים מיום ליום. המאמץ המתמשך של נתניהו לשתק את התהליך המדיני שחק עד דק את היחסים עם האיחוד האירופא ופגע בנו קשות. נתניהו כבר מזמן לא בקשרי דיבור עם הקנצלרית מרקל בברלין והוא כבר הספיק לעצבן את נשיא צרפת פרנסוא הולנד שנבחר רק לאחרונה. זאת אחרי שיחסיו עם קודמו בתפקיד, ניקולה סרקוזי התדרדרו לשפל המדרגה. גם עם הבריטים המצב לא יותר טוב ודוויד קמרו ן לא שותף לעמדתו הקיצונית של נתניהו בנושא האיראני ובוודאי לא לחוסר הגמישות שלו בנושא הפלשתיני. אין צורך להרחיב את הדיבור על הקשרים עם הנשיא אובמה שימשיך ללוות אותנו לקדנציה נוספת. סביר להניח שאובמה לא יעשה מאמץ מיוחד לקדם את התהליך המדיני במזה"ת כל עוד עומד מולו סרבן שלום סדרתי כמו נתניהו. הוא יעדיף קודם כל לפתור בעיות דחופות יותר מבית. שר החוץ ליברמן גרוע מנתניהו בהקשר זה ואינו תורם לשיפור מערכות היחסים עם העמיתים ולא מספס שום הזדמנות לפגוע בהן ככל שניתן

זה המצב בימים בהם מדינת ישראל זקוקה לכל סיוע לא רק על מנת למנוע את ההתגרענות של איראן אלא גם על מנת להתמודד עם חוסר היציבות האזורית הגוברת שהיא פועל יוצא של האביב הערבי שממשיך לחפש את דרכו. מצרים מנסה לעצב את שלטונה תוך שמירה על עקרונות דמוקרטים על מנת לזכות להמשך הסיוע האמריקאי. זאת תוך כדי ניסיון לא לוותר על ערכים אסלאמיים שמרניים. סוריה נמצאת במלחמת אזרחים ואין תחזית ברורה לגבי עתידה בשלב זה. ירדן מבעבעת על אש נמוכה שעלולה לגבור בכל עת. לבנון נמצאת שוב בצומת דרכים כאשר האופציה להדרדרות על רקע המשבר בסוריה בהחלט רלוונטית. הקשר האסטרטגי עם השותף היחיד בעל השפעה אזורית של ממש (מלבד מצרים), טורקיה, ירד לטימיון ומשרד החוץ משקיע מאמצים לקדם את היחסים עם יוון ובולגריה.

העולם הערבי סביבנו במהפך ואנחנו לא פועלים לסייע בהרגעת הרוחות, לא מצמצמים את הסגר הלא יעיל על עזה ולא נכנסים למו"מ עם אבו מאזן. אנחנו מסתגרים בבונקר שלנו (בוילה בג'ונגל) בתקווה שהכל יעבור בלי לפגוע בנו. בו זמנית אנחנו ממשיכים לשלוט בפועל על 2.5 מיליון פלשתינים בגדה ומשפיעים על חיי היום יום של 1.5 מיליון פלשתינים נוספים בעזה. גם אם אבו מאזן הבטיח לא לתת יד לאינתיפאדה שלישית, אי אפשר להטיל עליו את האחריות אם היא תפרוץ על רקע סרבנות ישראלית מתמשכת להגיע לפתרון הסכסוך.

המדיניות של נתניהו חסרת הגיון ומסוכנת. לו הוא היה חושב באמת שהגרעין האראני הוא סכנה קיומית ושואה עלולה להתרחש שוב הוא היה מוותר לשותפים שלנו בנושא הפלשתיני ונכנס לתהליך מדיני בהקדם. ראש ממשלה שאינו יודע להבחין בין עיקר לטפל ברגע כה קריטי איננו ראוי לתפקידו כי הוא מסכן את הציבור ואת המדינה. ב-22 בינואר תהיה לכולנו הזדמנות להדיח אותו וטוב שעה קודם.

Present policies as pursued by the government of Israel are leading the country into a dead end situation where Israel will have to deal all on her own with a considerable range of problems in the Middle East. A systematic effort to disengage from any serious peacemaking efforts vis-a-vis the Palestinians has left relations with the European Union, with minor exceptions, in shambles.

Netanyahu is not exactly on speaking terms with German Chancellor Angela Merkel and in one measly meeting has already managed to sour the relationship with the President of France Francois Hollande, who has barely had time to take office. This, after thoroughly ruining the relationship with Hollande's predecessor, Nicolas Sarkozy. The relationship with the British appears to be somewhat better, mostly since Netanyahu and Prime Minister David Cameron haven't met that often. Nevertheless, the two are not on the same page regarding Iran nor are they in agreement regarding Israel's studied ignorance of the peace process. Needless to say, the relations with a newly elected US President Obama are, let's be generous, on the iffy side and he is unlikely to make a push for peace in the Middle East involving an uncooperative Netanyahu, before having resolved some more pressing problems at home.

All this happens at a time where Israel needs all the help it can get, not only to prevent Iran from going nuclear but also to deal with ever-increasing regional instability caused by an Arab Spring trying to find its way. Egypt is looking how to solidify the democratic principles necessary to continue receiving US aid without giving up on Islamic ideals. Syria is at war with itself and there is no prognosis at this time. Jordan is boiling on a low flame and its long term stability is in question. Lebanon, once again, is at a junction from where the road downhill appears to be a likely option. The relationship with the only strategic ally in the area, Turkey, has been unceremoniously written off and the Foreign Ministry is now busy warming up relations with Greece and Bulgaria.

While the Arab world around us is in turmoil Israel does absolutely nothing that could lower the flames, like winding down the closure of the Gaza strip even further or starting serious negotiations with the Palestinian Authority president, Abu Mazen. We are hunkering down in our bunker ("the villa in the jungle"), equipping ourselves with ever more sophisticated and expensive weapons systems and hoping that eventually this will all blow over. At the same time Israel is maintaining de-facto control over 2.5 million Palestinians in the West Bank and has a major hold over the well-being of another 1.5 million in the Gaza Strip. Despite Abu Mazen's promise not to engage in another Intifada, he can hardly be held responsible should one nevertheless break out when nothing of consequence is done by Israel to prevent that from happening.

Netanyahu's policies are highly illogical and dangerous. If, as he claims, the Iranian threat is all-pervasive and another Holocaust is possible, why not do what is necessary to improve Israel's relations with the West by compromising with the Palestinians? A prime minister who does not know what to choose at such a critical time must be removed from office before he can do any more harm. On January 22nd the public will have the opportunity to do just that.