החזרת רגל הבטחון והשלום כבסיס המצע של מפלגת העבודה – The Return of Peace and Security as Mainstay of Labor's Program

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

בימים הטובים ההם, כשמפלגת העבודה שלטה במדינה ביד רמה, היא הקפידה לעמוד על שתי רגליים יציבות, רגל הבטחון והשלום ורגל החברה והכלכלה ולצעוד אל צמיחה, רווחה ובטחון שלעולם לא היו כמותם במדינה אחרת כה צעירה. הדעיכה של המפלגה החלה בהזנחתה את ההכרח בעשיית השלום עם שכנינו ובכך אפשרה את פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אסון שמעבר לשכול ולפגיעה הכלכלית ("10 שנים האבודות") הורידה אותה מהשלטון. מלבד תקופה קצרה של ממשלת רבין השניה וקדנציה קצרה של אהוד ברק, המפלגה לא חזרה מאז להיות מפלגת שלטון, זנחה את עקרונותיה החברתיים/כלכליים, התמקדה ללא הצלחה בנושא המדיני ובסופו של דבר לא הצליחה למנוע את ניתוב עתידה של מדינת ישראל על ידי הימין.

עברו מספר שנים עד לבחירתה של יוה"ר הנוכחית שלי יחימוביץ'  שהתחילה בתיקון הטעות ההיסטורית של הזנחת נושאי החברה והכלכלה. זאת  על רקע המחאה החברתית שאת מקורותיה היא זיהתה כפוליטיקאית, לפני כולם. שלי הסיקה, במידה רבה של צדק, שיש להחזיר את מיקוד המפלגה לנושא החברתי והכלכלי. אך במקום לאזן את המצב ולהעמיד את המפלגה שוב על שתי רגלייה האיתנות, המפלגה עומדת היום על רגל אחת בלבד, הרגל אליה שלי העבירה את המיקוד, רגל החברה והכלכלה.

לו המצב המדיני היה תקין ויציב, היה ניתן לשקול את גישתה בחיוב, להמשיך בשיקום המפלגה ולקדם, לפני כל דבר אחר, אג'נדה חברתית/כלכלית. אך נהפוכו, השנים של שלטון הימין לא רק דרדרו את המצב החברתי/כלכלי ופתחו פערים שלא היו במדינה אלא בו-זמנית גם פגעו אנושות בתהליך המדיני והרעו את יחסי החוץ של מדינת ישראל, לא רק עם העולם הערבי והמוסלמי אלא גם אם מדינות אירופה ואף ארצות הברית שלא נדבר על האו"מ.

בנושא גורלי אחד המצב המדיני היום דומה להפליא לימים לפני הקמת המדינה. אז כמו היום, עמדנו לפני הבחירה אם להסכים לחלוקת הארץ. ב-1947 הייתה זאת החלטת החלוקה של האו"מ שעמדה בפנינו והיום אנחנו חייבים להחליט אם להחזיר את הגדה המערבית וחלקים מי"ם. ב-1947 היה לנו בן-גוריון שהצליח בחזונו לשכנע את מועצת העם והעביר את ההחלטה (ברוב של קול בודד). כנסת ישראל היום מתנגדת ברובה לחלוקת הארץ כפי שהיא עומדת על הפרק, גבולות 67 עם תיקונים מוסכמים ולצערינו אין בן-גוריון באופק. אנחנו עלולים לעשות אותה טעות טרגית שעשו הפלשתינים ב-1947 כאשר לא קיבלו את החלטת החלוקה של האו"מ. מי שמשלה את עצמו שההשלכות של אי קבלת החלוקה על ידינו היום לא תהיינה חמורות באותה מידה או אף יותר עבורנו כפי שהייתה אי קבלת ההחלטה ב-1947 עבור הפלשתינים, טועה טעות מרה.

במצב כזה, כאשר רוב אזרחי המדינה בהדחקה וממשלת ישראל איננה מתייחסת כלל לאיום המדיני כאיום על הקיום הרוחני של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מחובתה של מפלגת העבודה לעמוד בחוזקה על הרגל השנייה, זו של שלום ובטחון. אי עמידה על שתי רגליים, שלום ובטחון מחד וכלכלה וחברה מאידח, בעייתית במיוחד לאור ניצחונו של שאול מופז בפריימריס של קדימה ועלולה לפגוע קשה בנכונות של מצביעי מפלגת העבודה לתמוך בה בבחירות בקרובות.

In the good old days when Labor's rule of the State was unchallenged, the party made sure to stand on two sturdy legs, that of peace and security and that of social and economic issues. Doing that gave Israel growth, social security and political security unequalled by any other country of similar age. Labor's decline began when the party neglected the urgent need for peacemaking with its neighbors and thus enabled the outbreak of the Yom Kippur War, a desaster that not only caused terrible grief and economic damage ("the 10 lost years") but also removed Labor from power. Other than the abbreviated term of Yitzhak Rabin's second term and the even shorter period of Ehud Barak's term as Prime Minister, the party never returned as a ruling party, neglected its social and economic principles, concentrated without success on the political process with the Palestininans and eventually was unable to prevent  Israel's right wing forces from laying the path to Israel's future.

A few years later  Shelly Yechimovic was elected chairperson and she began to repair the historical error of neglecting social and economic issues. She did so on the background of the public protest whose sources she identified as a politician, before anyone else did. Shelly concluded, quite correctly, that Labor's focus must be returned to social and economic issues. But instead of creating an equilibrium and putting the party back on both of its sturdy legs, the party today stands on one leg only, that on which Shelly put the focus, the leg of social and economic issues.

If the geo-political situation was well and stable, it would be possible to consider her approach favorably, continue to rebuild the party and concentrate on advancing first of all an agenda of social and economic issues. Unfortunately, the years of rule of the right have not only harmed the economic and social situation and opened huge income gaps but have concurrently caused severe damage to the Peace Process and deteriorated the foreign relations of Israel, not only with the Palestinians and the Arab and Muslim world but with Europe and the US as well, not to talk about the UN.

In one crucial issue, the geo-political situation today is similar to that in the days before the Declaration of the State of Israel. Then, as now, we were facing the choice of accepting the partitioning of the country. In 1947 it was the UN Partition Plan we had to decide on and today we have to chose if to return the West Bank and parts of Jerusalem or not. In 1947 we had Ben Gurion whose vision succeeded in convincing the People's Assembly and he was able to pass the vote in favor of partition, by a majority of one. Today, a majority of Knesset members rejects the acceptance of the only relevant politcal solution, a return to the 1967 borders with mutual agreed adjustments, and, to our great misfortune, there is no Ben-Gurion on the horizon. We just may make the same tragic mistake that the Palestinians made in 1947 when they rejected the UN Partition Plan. Whoever deludes himself into thinking that rejecting partition today will have  less negative consequences than the Palestinian's rejection of the 1947 Partition Plan had, is sorely mistaken.

In the situation we are in where most citizens of the State are in denial and the Government of Israel does not relate to the political threat as a threat to the spirit of Israel as a Jewish and Democratic country, it is Labor's duty to stand firmly on its second leg, that of peace and security. Not standing on both legs, on one side peace and security and on the other side social and economic issues, will be extremely problematic in view of the victory of Shaul Mofaz in Kadima's primaries and may severely impact the willingnes of Labor's voters to vote for their party in the next elections.

האם מפלגת העבודה לקראת פירוק ? Is Labor About to Break Up

The Hebrew text is followed by an English translation

לקראת הבחירות בהסתדרות מסתמנת התנגשות של ממש בין עמיר פרץ ו/או איתן כבל לבין הנהגת מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' הצליחה לשכנע את ועידת המפלגה שעופר עיני הוא מועמד המפלגה לתפקיד יו"ר ההסתדרות גם אם הוא לא רץ ברשימה של המפלגה אלא ברשימה משלו. חלק גדול מחברי המפלגה, גם אלה שהרימו את ידם לאישור המלצת  יוה"ר בועידה הרגישו חוסר נחת (בלשון המעטה) עם הסידור הזה וברור שגם אם יוה"ר חושבת שעופר עיני הוא המועמד המתאים ביותר לתפקיד ראש ההסתדרות, היא מחזירה כאן חוב פוליטי עבור הסיוע שקבלה מעיני וההסתדרות במהלך הפריימריס.

במידה ובשבוע הקרוב יאשר בית המפשט את המועמדות של כבל והוא או עמיר פרץ אכן יתמודד בניגוד להחלטת הועידה, יש, לכאורה בסיס להוציא את החברים מחוץ לשורות המפלגה. בכל מקרה יש כאן ערעור לא רק על מנהיגותה של יוה"ר  אלא גם על החלטה דמוקרטית של הועידה, החלטה שאף אחד לא ערער על חוקיותה.

עמיר פרץ ואיתן כבל, ללא ספק, ערים למצב הנ"ל אך ממשיכים בהתמודדות כאשר קיימות שתי אפשרויות (לפחות): ההתמודות תצא לפועל, לא תהיה תגובה עלימה של המפלגה והיא תכיל את הערעור על מנהיגות היו"ר ועל החלטת הועידה. לחילופין, הנהגת המפלגה תפעל להרחיק את החבורה השורדת משורותיה. מבחינת המפלגה, שתי האופציות גרועות ועדיף להמנע מההתמודדות.

בזמן שההתנגשות הזאת עומדת להתרחש צועד שאול מופז לקראת ניצחון בפריימריס בקדימה. אחרי שינצח הוא יחבק את ציפי ליבני ואת תומכיה, בסבירות גבוהה יקח את קדימה שמאלה ויחבק  בשמחה אמיתית את עמיר פרץ, את איתן כבל ואת כל התומכים שלהם.

יש חברי מפלגה (לא מעטים) שזוכרים לעמיר פרץ לרעה את פרישתו ל"עם אחד" ויברכו על עזיבתו (אם יעזוב) אך ברור שהמתווה הנ"ל, אם יתממש, יהיה אסון עבור מפלגת העבודה שתשאר חיוורת ולא רק מהפחד ממה שיקרה לה בבחירות הקרובות.

אני פונה לכל החברים שביכולתם להשפיע על המעורבים בתהליך הרסני זה לעצור את הדהירה הזאת, לאחד את השורות ולוותר הפעם על התמודדות מול עופר עיני, התמודדות שבמקומה בהיבט המוסרי אך הרת אסון בתוצאותיה הפוטנציאליות. מאידח, אם החברים עמיר ו/או איתן כן יתמודדו אני מצפה מהנהגת המפלגה לנהוג באיפוק ולא לגרום לפירוק המפלגה.

As we are approaching the elections for the Histadrut, there are clear indications for an impending collision between Amir Peretz and/or Eytan Cabel and the leadership of the Labor Party. Shelly Yechimovich succeeded in convincing Labor's Central Committee that Ofer Eini, the present Chairman of the Histadrut, should be Labor's candidate for reelection although he is not competing on the Labor ticket but running on a ticket of his own. Quite a lot of Labor's members, including many of those who raised their hand when the Chairperson's proposal to that effect was put to a vote, feel uneasy with this arrangement. It is clear that even though the Chairperson may really think that Ofer Eini is the best candidate for Chairman of the Histadrut, she is likely to be returning a political debt for the support she got from him while running to head Labor.

Should the court next week permit the candidacy of Eytan Cabel and he or Amir Peretz will really compete for head of the Histadrut in contravention of the decision of Labor's Central Committee, there is, ostensibly, cause to expell them from the party. In any case they are challenging not only the leadership of the Chairperson but also a democratic decision of the Central Committee, one that no one ever claimed to be illegitimate.

Undoubtedly, Amir Peretz and Eytan Cabel are aware of the above situation but continue with their efforts and there are (at least) two options: The election challenge will be brought, there will be no strong reaction from Labor's leadership and the Chairperson will contain the challenge to the Central Committee's decision. The alternative could be that Labor's leadership would actively try to expell the two troublemakers. From the viewpoint of Labor, both options are poor and it would be much preferable to avoid the electoral challenge to Ofer Eini's reign in the first place.

At the same time as this collision is about to happen, Shaul Mofaz is marching towards victory in Kadima's primary elections. After his victory he will embrace Tsippy Livni and her supporters, very likely take Kadima left and will be happy to include Amir Peretz, Eytan Cabel and all their supporters into the party.

There are (quite a few) Labor members who remember Amir's departure to "One People" several years ago and would only be too happy to see him go (if he goes) but it should be clear to everyone that this scenario, should it play out, would be a disaster for Labor which would turn pale and not only from fear of what will happen in the upcoming elections.

I call upon all of you who are able to influence those involved in this destructive process and help stop this race, close the ranks and give up on challenging Ofer Eini, a worthy challenge from a moral point of view but one fraught with a potentially disastrous outcome for Labor. On the other hand, should Amir Peretz and/or Eytan Cable go ahead with their plan I expect Labor's leadership to act with restraint and not cause the party to break up.