The Hebrew Text is Followed by an English Translation

הגישה הישראלית לכמעט כל נושא פוליטי אשר נוגע לשכנים שלנו, הקרובים והרחוקים כאחד, מאופיינת על ידי העדר יצירתיות מוחלט. לא מציבים יותר משתי אופציות לפתרון של כל בעייה נתונה (במקרה הטוב) ובדרך כלל האופציות הן לתקוף או לא. כל הצעה מעבר לכך נחשבת למיותרת. אם מוצעות יותר מ-3 אפשרויות מדובר כבר בחלומות באספמיה. המדינה הופכת ליצירתית רק באשר לביצוע החלטות, לא לגבי קבלתן. בביצוע, הגניוס היהודי עובד שעות נוספות: האם נשתמש בטילים מונחים שישוגרו מצוללות או האם מטוסי קרב יתקפו בגובה נמוך מאחור ? האם ההתקפה תבוא באמצעות כלי טיס בלתי מאויישים (כטב"מים)  או האם כוחות מיוחדים יונחתו ממסוקים, יניחו מטענים ויפוצצו אותם ויעלמו ? האם המטרה תושמד ? האם האויב ילמד את הלקח ? זו הגישה שלנו כלפי העמים באזרונו.

אם מדובר באיראן או סוריה, במצרים בסיני, ברשות הפלשתנית או בעזה, הכלים שעומדים לרשותנו הם "פטישים" וכל מה שאנחנו מזהים בסביבה הם "מסמרים”. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו חיים בעולם של "פטישים" ו"מסמרים" אך לעולם לא עוצרים ומתבוננים אם אכן זו האמת.

האם האיראנים באמת מתכוונים להשמיד אותנו ? או, האם אנחנו רוצים למנוע ממדינה אחרת להפוך למעצמה אזורית שמבקשת (כפי שאנחנו עשינו זאת) לפתח יכולת גרעינית על מנת להקנות לעצמה חסינות מפני התקפה גרעינית ? האם באמת אין אופציות לעבוד עם טורקיה והליגה הערבית על מנת לשים קץ לשפיכות הדמים בסוריה ? האם אבדנו את השפיות ? מדיניות באמצעות כוח צבאי בלבד ? אין אופציות אחרות ?

כשמקשיבים לראש הממשלה, שומעים אך ורק מוטיבים של השואה. המיקוד שלו באיראן הוא קטלני. האומנם הוא יציל את עם ישראל משואה נוספת ? האם לא סביר יותר שהוא דווקא יביא עלינו שואה נוספת ? מה יחשוב העולם סביבנו ? האם אנחנו מתכוונים להשמיד כל דבר שמצטייר כאיום ? בכל אשר נוגע לאיומים ידנו תמיד הייתה קלה על ההדק .

אני תקווה שאנשי המקצוע בצבא ובמגזר הבטחוני יידעו איך לפעול כאשר יגיע הזמן. את חלקם אני מכיר אישית. הם אמיצים דיו לעמוד בפני פוליטיקאים נבחרים. הם יידעו מה לעשות ומה לא. מעולם לא הצליח מישהו להכריח את צה"ל לבצע משימה שהצבא לא רצה לבצע. לטוב ולרע, לצה"ל יש שנים של ניסיון בכך.

אין מקום למלא באופן עיוור פקודות בניגוד לעמדתם של אנשי צבא ואנשי מקצוע בטחוניים כאשר ביצוען יכול לעלות בחיים של אלפי בני אדם, גם אם הן תנתנה על ידי רשות אזרחית נבחרת כמו רוה"מ. אי ציות אזרחי על ידי צה"ל תוך שמירה על סבירות ההתכחשות (ז.א. צה"ל לא מבצע אך טוען שזה בגלל סיבות טכניות  ולא מסרב פקודה) חייבת להיות אופציה ריאלית. אף אחד לא חייב לדעת את האמת..

Israel’s approach to almost all issues of consequence in politics vis-a-vis our neighbors, close and far is presently characterized by a total absence of creativity. Policy options are kept to a minimum of two (at best) – attack or not. Anything beyond is considered superfluous. More than three options and we are talking about flights of fancy. Creativity is reserved solely for the execution of the policy – here the Jewish genius will work overtime: Will we use guided missiles launched from submarines or will fighter bombers attack at low level from the rear ? Will the blow be delivered by UAVs or will commando teams rappel down from helicopters, place and detonate charges and disappear into thin air? Will the target be destroyed? Will the enemy be taught a lesson? That’s our approach to the neighborhood. We live in a neighborhood of enemies. Not people, enemies.

If it is Iran or Syria, Egypt in Sinai, the Palestinian Authority or Hamas in Gaza, all the tools we have at our disposal are hammers and all we see is nails. And we keep telling ourselves that we live in a world of hammers and nails. And we never stop to reflect if that really is true.

Are the Iranians really keen on bombing us to smithereens or are we just trying to prevent another nation from becoming a regional player, who just like we did, would like to attain nuclear status and thus obtain  immunity from (nuclear) attack ? Are there really no options to work with Turkey and the Arab League to subdue the bloodshed in Syria ? Have we lost our minds ? Policy by applied military might only ? Nothing else ?

When listening to the Prime Minister, he only thinks in terms of holocaust motives. He and only he will save Israel, single-mindedly from another holocaust. Is it not more likely that he will bring about another holocaust? What will the world around us think ? That we will destroy anything we consider a threat ? As it is, we are very, very inclusive with what we define as a threat.

I certainly hope that the professionals in the military and security establishment will know what to do when the time comes. I know some of them in person. They are courageous enough to stand up to an elected official. They will know what to do and what not. Nobody has ever been able to force an army to do what it doesn’t see fit to do under the circumstances. The IDF, for good and bad, has years of experience of doing just that.

Orders that go against the good advice of all the military and civilian professionals of relevance whose execution could cost thousands of lives should not be followed blindly even if they are given by a supreme civilian authority, an elected official like the Prime Minister.  Civil disobedience by the army while maintaining plausible deniability should always be an option.  Nobody will have to know the truth…

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

מתברר יותר ויותר שמדינת ישראל איננה מקום שמתאים לחלשים. אלה שעניים, כולל עולים חדשים, חרדים, ערבים ומהגרים ופליטים נשחקים כלכלית. אלה שמגזימים במחאתם או מוחים במקומות הלא נכונים עלולים למצוא את עצמם בכלא. אם הם לא יהודים ופליטים, סביר שיגורשו.

הממשלה מרחיקה לכת להראות לכולם שאין כאן מקום לחולשה, במיוחד חולשה כלכלית, במדינה יהודית מודרנית כפי שנתניהו וחבריו רוצים אותה. היא גם מראה לנו שישראל איננה מקום מקלט לנרדפים. מדינת ישראל היא חזקה ויהודית והיא דואגת ליהודים חזקים. יהודים חלשים יכולים לסבול בעוני מחפיר, לשרוף את עצמם ובעדיפות להעלם או לפחות להשאר שקופים. לאלה שאינם יהודים לא מגיע לחיות כאן מלכתחילה. אם במקרה הם אזרחים, מתעלמים מהם, סובלים אותם, או נותנים להם פרוטות על מנת לשמור על השקט. אם הם לא אזרחים, שיעזבו את המדינה וטוב שעה קודם. אין כאן מקום לחמלה, אין אפילו מקום לתשומת לב של הממשלה. הממשלה הזאת מעדיפה את אלה שיכולים לשלם מיסים, שוחד או תרומות פוליטיות לאלה שרוצים להיבחר שוב. האם ישראל עדיין מדינה יהודית ?

אם אנחנו מוכנים לסבול ממשלה זו, מה זה אומר עלינו ? אם קיבוץ יקום שהוקם על ערכים חברתיים של תמיכה הדדית וחמלה לחלשים לא מוכן לגלות אומץ אזרחי בסיסי על מנת לאפשר לקומץ אנשים להביע מחאה לטובת הדיור הציבורי, על אדמה שלא בשימוש שבשליטת הקיבוץ ? הקיבוץ לא רק שלא היה מוכן לחיות עם המחאה אלא פעל באופן נמרץ ואלים על מנת לפנות את המחאה למרות שטען קודם שהוא תומך בה.

אם אין לנו את האומץ לומר לממשלה שאנחנו לא נהיה מוכנים לסבול מחנות מעצר לפליטים במדינה יהודית ? אם אנחנו מוכנים לסבול את האפלייה המתמשכת נגד האוכלוסיה הערבית בכל הרמות ? למה הפכנו אם לא למשתפי פעולה עם שלטון אווילי ? האם אנחנו באמת מופתעים כאשר אנחנו מתבוננים בזעזוע על הטבח שמתחולל אצל שכנינו הסורים בלי לעשות כלום ? מדינת ישראל שהייתה מוכנה לסכן יחידות צבא שלמות על מנת להציל 100 יהודים שהוחזקו על ידי מחבלים רחוק באנטבה לא מוכנה לסכן טיל מונחה אחד על מנת לשים קץ לשלטונו של הקצב אסד ? האם לא נוכל להפעיל את היכולות המוכחות שלנו בסיכול ממוקד על מנת  להציל אחרים מהשמדה ?

אט אט אנחנו מוציאים את עצמנו מרשימת המדינות התומכות בערכים הומנים אוניברסאלים. אנחנו שוכחים שערכים אלה הם בעיקרם ערכים יהודים. ישראל הופכת למדינה יהודית בשמה בלבד, לא בערכיה.

It has become patently clear that Israel is not a place for the weak. Poor people, including immigrants, Charedim, Arabs and refugees are systematically being worn down economically. Some of them, if they protest a little too much and not in the right places can find themselves in jail. If they are not Jewish and refugees they are likely to be deported.

The government goes out of its way to show everybody that weakness, especially economic weakness, has no room in a modern Jewish State as espoused by Netanyahu and his henchmen. It also shows us that by no means is Israel a safe heaven for the persecuted. This country is strong and Jewish and will take care of strong Jews. Weak Jews can languish in misery, set themselves on fire and preferably disappear or at least stay invisible. Weak Non-Jews have no business being here in the first place. If they happen to be citizens, they are ignored,  suffered or given handouts every once in a while, to keep them quiet. If they are not, out they go and the earlier the better. There is no room for compassion or even consideration by the government. This government favors only those who can pay taxes, bribes and donations to officials who want to get reelected. Is this still a Jewish State ?

And if this is the government we are willing to put up with, what does it say about us ? If Kibbutz Yaqum that was built on social values of mutual support and care for the weak will not have the minimum of civil courage to let a small group of people protest in favor of public housing, on unused land under its control ? Not only was the Kibbutz not willing to tolerate the protest but actively and forcefully removed it despite claiming to support it.

If we don't have the courage to tell this government that we will not be willing to put up with prison camps for refugees in a Jewish State?  If we are willing to live with the ongoing discrimination of the Arab population at almost all levels ? What have we become if not willing collaborators in an evil regime ?! Are we still surprised as we watch in horror as our Syrian neighbors are being decimated ? Israel which was willing to endanger whole army units to save 100 Jews held prisoner far far away in Entebbe, cannot risk a guided missile or two, to put an end to Assad the butcher ? Our finely honed expertise in targeted killings cannot once be put to use to save others ?

We are slowly but surely removing ourselves from the roster of states that espouse universal human values.  We forget that these values, by and large, are based on Jewish values. Israel is becoming a Jewish State by name only, not by its values.

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

הדיון המתמשך על אודות השינוים בחוק טל' שאמור בסופו של דבר להסדיר שרות לאומי שיוויוני יותר לכולם מזכיר לנו שבארץ מעדיפים על פי רוב לפעול בכוחניות על מנת להשיג את את המטרות. במידה והכוח לא מספיק נפעיל יותר כוח ואם גם זה לא מספיק, אז תמיד אפשר להפעיל עוד יותר כוח.

למרות שנתקלנו לעתים קרובות במגבלות הכוח, במיוחד עם שכננו הערבים, אנו עדיין אוהבים לעשות בו שימוש, גם במהלכים פוליטים בתוך המדינה כי אנחנו התרגלנו לדפוס זה, אנחנו טובים בזה וזה נותן לנו הרגשה טובה. כידוע חרדים וערבים נחשבים לאוכלי חינם כי בין היתר הם לא נוטלים חלק בשרות לאומי כלשהו, מצב שנמשך שנים רבות. בנוסף הם אף מקבלים הטבות, כאזרחי המדינה, רחמנא ליצלן.

מאשימים את האוכלוסיה החרדית והערבית שהם האחראים הבלעדיים לאי שרותם את המדינה ומצפים מהם שיבינו כי הם חייבים לשאת בנטל באופן שיוויוני. על כן דורשים מהם להתגייס ואם הם לא ישתפו פעולה יענישו אותם.

האם לא היינו שותפים מלאים למצב שנוצר ? האם זה לא היה לנו נוח ? כך התאפשרה אפלייה רבתית של האוכלוסייה הערבית שלא זכתה להטבות שניתנו לאוכלוסיות שעשו שרות לאומי. היה ניתן לומר בצדק: הם לא עושים שרות לאומי אז לא מגיעות להם זכויות שוות. והחרדים ? האם אנחנו באמת רצינו אותם בצה"ל עם כל הנטל הלוגיסטי והדתי שכרוך בשרותם ? באמת שלא ! הם הרי שונים ואנחנו מעדיפים סביבנו אנשים כמונו.

עכשיו באה שעת ההתחשבנות. מה שהיה כבר לא יכול להמשיך. הכלכלה, האזרחות הטובה והשכל הישר אומרים שלא. אז מה אנחנו עושים ? מחוקקים חוק ביד קשה ודורשים ענישה כואבת כי הערבים/החרדים נחשבים לאוכולוסיות קשות עורף.

ברור לכל שמדובר כאן בתהליך של הנדסה חברתית, ניסיון לשלב שתי קבוצות אוכלוסיה למדורת השבט שלנו וטוב שעה קודם. לרוע המזל הנסיבות קשות עבור שתי הקבוצות: האוכלוסיה הערבית לא זכתה זה שנים בחלקה בעוגה הלאומית והעדר כל תהליך מדיני עם הפלשתינים מקשה עליהם לשתף פעולה. האוכלוסיה החרדית נמצת בחרדה עמוקה בפני התקפה רבתית של המודרנה בהובלת האינטרנט.

סיכויי ההצלחה לגישה הרווחת דומים לסיכוי שנתניהו יזמין את אחמדינג'אד לארוחת ערב אינטימית על מנת לדון עמו על מחקרים משותפים בתחום הגרעין. פתרון סוגיית השרות הלאומי השוויוני דורש רגישות, סבלנות, סובלנות ובעיקר חזון ברור באיזה מדינה אנחנו רוצים לחיות והיכולת להסביר זאת לציבור ספקני וציני. נתניהו אינו מתאים לכך וכמוהו גם יתר חברי הקואליציה. האם אנחנו אמורים להיות מופתעים אם ערבים וחרדים לא יצטרפו למדורת השבט בקרוב ? לא באמת, לא עם הממשלה הנוכחית.

 The ongoing debate over a revision of the Tal law that is supposed to regulate an equitable national service highlights, once again, our proclivity to use coercion or force to achieve our aims. Should that not be sufficient, more force would be the preferred option. Should that also fail we can always use even more force.

While we have encountered the limits of force repeatedly particularly when dealing with our Arab neighbors, we still like to go that way even in our own internal politics because we are used to it, we do it well and it makes us feel good. After all, it is disgusting that freeloading Haredim and Arabs, not necessarily in that order, don’t do their share of national service for years and years. Not only that, they receive benefits, heaven forbid, as citizens of the state. This situation (which has been going on for more than 60 years) must be stopped immediately !

The way the argument is carried, it is intimated that the Haredi and Arab populations, and only they, are responsible for not doing national service. They, after all, have to understand that burdens must be shared equally. Now, that the remainder of the population has had enough, Arabs and Haredim must be drafted and if they don’t like it, they should be punished. That’s only fair.

Aren’t we forgetting a few things here ? Haven’t we been willing accomplices in this state of affairs ? Hasn’t this been convenient for the rest of us ? It did, after all, permit large scale discrimination of the Arab population who did not receive benefits solely doled out to graduates of national service. It felt good to say: They don’t do national service, they don’t deserve equal rights. And the Haredim ? Did we really want them in the army with all the logistical and religious burden that it entails ? Not really ! After all they are different and we like to be surrounded by people like us.

And now the time for reckoning has come. What has been, cannot go on. Economics, civics and common sense say so. So what do we do ? Legislate with a heavy hand and demand painful sanctions. After all, Arabs and Haredim are stubborn. They won’t understand.  It’s their fault anyway. We had nothing to do with it.

It is as if it is not crystal clear that we are talking here about a piece of complex social engineering, a serious attempt to include two parts of the population who have traditionally been kept away from our campfire. Unfortunately circumstances are difficult for both groups: The Arab population has not had its share of the cake for years and the absence of a peace process with the Palestinians closes their heart. The Haredi population is under an onslaught of modernity which strikes fear in their hearts.  This is not the best of times to tell them: Join us at our campfire,  like it or not, or else !

This approach is as likely to succeed as Netanyahu is likely to invite Ahmedinajad for a cozy dinner to discuss joint nuclear research projects. Resolving the issue of a truly equitable national service requires finesse, sensitivity, patience, tolerance and most of all a clear vision of what the State of Israel should look like in the future and the public diplomacy to sell this vision to a sceptical and cynical public. Netanyahu is not up to this, neither is anybody else in the government coalition. Should we be surprised if Arabs and Haredim are unlikely to join us at our campfire soon ? Not really, not with this government.

The Hebrew text will be followed by an English Translation

כשנתיים אנו, יחד עם התקשורת, מלווים את פרשת בועז הרפז/גבי אשכנזי/יואב גלנט/אהוד ברק,  ומזדזעים נוכח כל פרסום חדש על אודות התככים, הקנוניות, המזימות וההשמצות. לכל צד בפרשה יש כמובן את מחנה התומכים שלו, תומכי אשכנזי שמעודדים אותו להכפיש את שר הבטחון ולשכתו או תומכי אהוד ברק שמנסים לשכנע אותנו שאשכנזי הוא בעצם חתרן בלתי נלאה. העובדות הפכו להיות משניות, מה שקובע זה לאיזה מחנה אתה שייך. עדיף לא להאמין לשני הצדדים.

אם בוחנים את העובדות, לפחות אלה שהתפרסמו, ניתן לומר ששני הצדדים בפרשה לא רק שלא הוסיפו כבוד למדינת ישראל אלא הם גורמים לנזק שרק הולך וגובר. ספק אם הפרשה תגיעה לסיומה בקרוב כי במדינת ישראל אין מסורת של לקיחת אחריות ואין מסורת של הטלת אחריות וענישה בהתאם. לבטח לא במקרים בהם לא מדובר בפלילים ממש אלא בעבירות שהן בעיקר אתיות או משמעתיות, ובמיוחד אם הן מבוצעות על ידי אנשים בכירים ביותר שאמורים להוות דוגמה לפקודים שלהם.

מה שמטריד עוד יותר הוא שלא מדובר כאן בפרשה שלא היה ניתן למנוע אותה. הרי המצב הבלתי אפשרי והסכסוך ההולך וגובר בין לשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הבטחון היו ידועים המון זמן. היו דווחים, כל המעורבים, התקשורת וגם הממשלה ידעו שמשהו לא בסדר בין ברק לאשכנזי. מי שהיה לא רק צריך לשים לב אלא גם לפעול באופן נמרץ ביותר על מנת למנוע את ההדרדרות שבסופו של דבר ארעה הוא ראש הממשלה. הוא הממונה על שר הבטחון. הרמטכ"ל נתון למרות הממשלה ולעומד בראשה, על פי חוק. ראש הממשלה הוא אחראי על תפקוד המערכת.  ראש הממשלה לא עשה את הנדרש. יתכן שהזהיר, יתכן שאמר לניצים משהו אבל בסופו של דבר המבחן הוא בתוצאה. והתוצאה היא "שהכל עבר בסדר" לכאורה. מלבד ביטול מינויו של יואב גלנט למחליפו, תקופת אשכנזי עברה בשלום. הנזק החמור שנגרם  ארע כי כולם מסביב ראו מה שקרה והמשיכו הלאה. אין כאן מנהיגות, המלך ערום, אין גבולות הכל מותר. וזאת כאשר המדינה נמצאת באחת התקופות הקשות שלה גם בכל הנוגע ליחסי חוץ, גם בנושאי הבטחון וגם בנושאי פנים קשים ומדאיגים.

האזרחים נמלטים מהפוליטיקה, זאת ראינו במחאה ה"לא פוליטית" של הקיץ האחרון. הם לא ששים להצביע, לא רצים להצטרף למפלגות לא מחפשים מעורבות, מדחיקים את הכל, סה"כ רוצים להגיע הביתה בשלום. בפועל האזרחים עוקבים אחר המתרחש בתקשורת כאילו מדובר בתוכנית של "השרדות". כולם נגד כולם ובסוף נשאר מנצח אחד, זה שהיה הכי מנוול, הכי חתרן, הכי נבזי.

העובדה שהתקשורת וגם האופוזיציה מתעלמות מאחריותו של ראש הממשלה בפרשה העגומה הזאת מעוררת דאגה רבה.

For two years now the public and the media follow the Boaz Harpaz/Yoav Galant/Gabi Ashkenazi/Ehud Barak affair and are shocked over each new revelation of intrigue, conspiracy and slander. Each side has its "fan club" and Ashkenazi's supporters encourage him to malign the Minister of Defence and his bureau and Barak's friends try to convince us that Ashkenazi is actually an undefatigable subversive. The facts in this sordid affair have become secondary, what is important is who you root for. In any case it's preferable not to listen to either side.

When scrutinizing the facts, at least those that were published, it can be determined that both sides didn't exactly honor their positions and in fact cause collateral damage that increases by the day. It's doubtful if this affair will soon find closure since in Israel there is no tradition of taking responsibility and none for holding persons liable in earnest. That especially when not dealing with criminal activity but rather with deeds problematic from an ethical or disciplinary point of view, in particular when the culprits are high ranking officials who should have been models of exemplary conduct to their subordinates.

What is particularly worrisome is that this affair was totally avoidable. The impossible state of affairs and the friction between the bureaus of the Chief of Staff and the Minister of Defence were well known for a long time. There were reports and all those involved, the media, the government and even the public knew that all is not well between Barak and Ashkenazi, to put it mildly. The person who should not only have taken note but also acted quickly and decisively to prevent the deterioration that did indeed take place eventually, is the Prime Minister. He is the superior of the Minister of Defence. By law, the Chief of Staff is subject to the government's authority and thus subordinate to the head of the government, the Prime Minister. The Prime Minister is responsible for the functioning of his administration. He did not do what was required of him. He may have warned the two, he may have told them to tone down their fights but in the end, the result is what counts. On the face of things, the result was "OK" – Ashkenazi's tenure passed without major hitches except for the cancellation of the appointment of Maj. Gen. Yoav Galant as his replacement. Except that severe damage was caused nevertheless since everybody saw what was happening and nothing was done to stop it. There was no leadership, the king was naked, there were no limits, everything was permissible, no holds barred. And that at a time when the nation is in a crisis with regard to its foreign relations, the security situation and crucial internal issues.

Last summer we saw how citizens ran away from politics by holding "non-political" protests. Voter participation is down, people don't like to join political parties and are not looking for political involvement. Citizens are in denial and rather would like to "get home safely". Actually, citizens follow the action in the media as if this affair is a chapter in the "Survival" reality TV series. It's everybody against everybody and in the end, the wiliest, nastiest and most devious character wins.

The fact that the media and the opposition both chose not to hold the Prime Minister responsible in this sordid affair is outright chilling.

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

הממשלה הנוכחית ותומכיה הקולניים עוסקים ללא הרף בהפחדת הציבור. בימים אלה מפחידים אותנו מפני 600,000 אפריקאים שלכאורה ישטפו את מדינת ישראל, יגנבו את רכושנו, יטרידו את ילדינו, יזהמו את המאכלים ואת השתיה שלנו במחלות ויאנסו את נשותינו. לטענת מירי רגב הם סרטן בגוף המדינה. עבורי, יוצא אירופה, הטרמינולוגיה לצערי נשמעת מוכרת היטב.

ביום השואה, ביד ושם זה הזמן והמקום בו המלך ביבי בחר להזהיר אותנו שאם לא יעצרו את אירן עכשיו אנחנו עלולים להיות קורבנות של אסון גרעיני שיסיים את המפעל הציוני אחת ולתמיד. אנחנו נשמע איום זה ללא ספק שוב ושוב (ושוב) כל עוד המו"מ עם האיראנים ימשך.

שרים וחברי כנסת היסטריים ניסו אחר כך לשכנע אותנו שזכרון הנכבה עלול  לפגוע בנו אנושות. גילויי אמפטיה עם האוייב עלולים להיות מסוכנים ביותר, להחליש אותנו עד תום, לחזק את כוחות הדלגיטימיזציה כך שישלפו את הבסיס החוקי לשהייתנו כאן וישאירו את צבא המשפטנים שלנו ללא מילים ואת מדינת היהודים ללא מענה.

אם זה לא די, אלי ישי וכוחותיו במשרד הפנים ומרשם האוכלוסין מזכירים לנו ללא הרף את האיום הסופני שמקורו בנישואין בין ערבים ישראליים ובנות או בני זוגם הפלשתינים שמממשים כך את "זכות השיבה" באופן ערמומי במיוחד. אך אין סיבה לדאגה: אפילו בית המשפט העליון השמאלני שלנו התרשם מהאיום ומאפשר לממשלה למנוע מתן אזרחות לבנות/בני זוג פלשתינים למרות שנתינים לא פלשתינים במעמד זהה מקבלים אזרחות ישראלית בואפן שוטף.

גם סביב הבחירות במצריים ניתן לפתח פחדים אין סוף אך הממשלה טרם התפנתה לכך.

מסיבה לא ברורה, סוגיות מרכזיות כמו ההדרדרות המתמשכת בחינוך הציבורי, השחיקה בשכר העובדים, העלמות מדינת הרווחה, העדר תהליך שלום עם הפלשתינים והפגיעה בקשרי החוץ של מדינת ישראל עם כמעט כל מדינה, כל אלה לא מזיזים לביבי.  הוא זקוק לפחדים מיוחדים, מנופחים מעבר לכל פרופורציה, ממש "קינג סייז". תודה ! לא רוצים ! האזרח מהשורה מבוהל מספיק מהאתגרים הרגילים שיש לו, אין לו כל צורך בפחדים נוספים.

 לאחר שהשגנו את עצמאותנו ב-1948 הקמנו מדינה חזקה ומצליחה לתפארת והבאנו אליה מיליוני יהודים מכל העולם. אזרחיה של מדינה זו עוברים היום שטיפת מוח בלתי פוסקת של פחדים. כל מי שלא רוצה לחיות בפחד מתמיד צריך לסייע בהחלפת ממשלה זו. עכשיו ! לפני שהפחדים יעבירו אותנו על דעתנו.

Our present government and its vociferous sympathizers are constantly engaging in fear mongering of the worst kind. These days it is generating fear of being overrun by 600,000 African natives who will flood the State of Israel, steal our property, molest our children, infect our food and drink with disease and rape our women. If that is not enough, Miri Regev throws in the threat of cancer for good measure. For somebody with European ancestry like me, this terminology does sound oddly familiar.

On Holocaust Remembrance Day, at Yad Vashem, a judicious choice of venue if there ever was one, King Bibi warned us obliquely that unless Iran is stopped now, a nuclear catastrophe might be in store for us to end the Zionist enterprise once and for all. No doubt this fear will be driven home again and again (and again) as long as the negotiations with the Iranians are ongoing.

Following that, it was pressed upon us by hysterical government ministers and  Knesset members that the memorial of the Nakba might do us in. After all, empathizing with the enemy can be extremely dangerous, weaken us beyond repair and empower the forces of delegitimization so they will pull the legal plug on us, leaving our army of lawyers speechless and the Jewish State high and dry.

If that isn’t enough, every once in a while Eli Yishai or one of his henchmen from the Interior Ministry or the Population Registry will remind  us of the terminal threat posed by Israeli Arabs who marry Palestinian spouses and thus are practicing their “Right of Return” in a particular devious form. But do not fear:  Even our left-wing Supreme Court is duly impressed by this substantial threat and keeps letting the government get away with preventing Palestinian spouses from obtaining Israeli citizenship, something granted routinely to every non-Palestinian spouse.

The elections in Egypt can serve perfectly to develop endless fears but the government hasn't had the time to work on that.
For some strange reason, much more mundane things like the deterioration of public education, the constant erosion of wages, the disappearance of the welfare state, the absence of a Peace Process with the Palestinians and the ongoing and accelerating erosion of relations with about any foreign country that comes to mind leave King Bibi cold. It’s as if he needs a special kind of fear – King Size, inflated beyond all reason. Thanks but no thanks – Joe Citizen is scared enough with the real challenges at hand. Joe Citizen has no need for any special thrills.

After having obtained Independence in 1948, we have created an incredibly powerful and successful state that brought home millions of Jews from all over the world. The citizens of this state are now indoctrinated, on a daily basis, to live in fear. Whoever doesn’t want to live in permanent fear has to help remove this government. Now, before the fear drives us mad.

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

לקראת יום העצמאות ה-64 של מדינת ישראל מן הראוי לזכור שני מספרים בעלי משמעות שאם מחברים אותם מקבלים את התוצאה 64: 45 ו-19. תשע עשרה שנים מדינת ישראל התקיימה ושגשגה בגבולות של הסכמי הפסקת האש של שנת-1949. ארבעים וחמש שנים היא מתקיימת בגבולות מורחבים שלא קבלו הכרה בינלאומית כלומר ארבעים וחמש שנה של כיבוש. כל אזרח במדינת ישראל שגילו פחות מ-45 לא מכיר את מדינת ישראל ללא השטחים, ללא הכיבוש. כל אזרח שגילו פחות מ-39 לא מכיר את השטחים ללא התנחלויות.

על מנת שנוכל להבין את המשמעות הפוליטית והדמוגרפית, מדובר בכמיליון וחצי יהודים בוגרים שלא מכירים את המדינה כפי שהיא התקיימה לפני מלחמת ששת הימים. הליכוד ומפלגות הימין מנצלות את המצב הזה. עם הזמן הם הפכו את ההתנחלויות לחלק אינטגרלי של המצב הנורמלי. המתנחלים הם חלוצים, אזרחים יקרים, מלח הארץ, ממשיכי דרך של אבות הציונות שבונים את ביתם בארץ ישראל ומגינים בגופם על כל תושבי המדינה. זה הנרטיב ועם ישראל קולט אותו היטב.

פיתוח התיירות בשטחים נמצא בהילוך גבוה  ויקבי בוטיק וחוות תבלינים ופירות יער (עבודה עברית !) צומחים בכל גיבעה. רק לאזור השומרון הובאו בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2012 כ-15,000 מבקרים ישראלים על מנת להראות להם את היופי השגשוג ואת החיים הנורמלים של היישוב היהודי שם. שנים כבר לא הייתה אינתיפאדה, האלימות בשטחים מוגבלת לזריקת אבנים, פה ושם פיגוע דקירה או ירי, לעתים רחוקות יותר רצח נתעב של יהודים אך סה"כ פחות קורבנות בהרבה מאשר יש מתאונות הדרכים. יש כמובן גם אלימות של מתנחלים כלפי האוכלוסייה הפלשתינית אך היא נשארת כמעט תמיד ללא התייחסות של גורמי אכיפת החוק ועוד פחות זוכה לאיזכור בתקשורת. בכלל, מאז שקיימת הרשות הפלשתינית ולכאורה לפלשתינים יש ממשלה משלהם, אנו לא יודעים מה קורה שם באמת. פה ושם יש דיווח על ההתפתחות המדהימה בעיר רמאללה, כמה שהקניונים שם יפים ומלאים והכלכלה משגשגת.

הכל בסדר, הכל זורם. וגם מפלגת העבודה זורמת. הרי אנחנו חלק של העם. מזל שיש אצלינו עוד כמה ותיקים שזוכרים מה היה לנו לפני 1967. הצעירים שבאו עם שלי אולי לא יודעים על כך מספיק. חלק מהם, מתוך צורך פנימי ואולי כתוצאה משרות מילואים בשטחים שהשאיר רושם קשה, רוצים לקדם הליך מדיני  אך הנושא הוא לא סקסי. מה שסקסי היום זה חברה וכלכלה. זה אנחנו מרגישים בכיס. השטחים ? מי מרגיש את השטחים ? זה גם נושא שנוי במחלוקת. זה לא במקרה שהמחאה לא התייחסה לישיבתנו בשטחים. כלכלה וחברה ? שם יש הרבה תמיכה, לרוחב הספקטרום הפוליטי. אפילו ליכודניקים תומכים בנו לאחרונה. הם מבינים שהליכוד פגע בהם ובכולנו בכיס. אבל אל תגידו כלום על ההתנחלויות. אלה כבר בקונצנסוס. מה, לא ?

התפקיד של הנהגה אמיצה הוא להסתכל קדימה ולזהות את האתגרים החשובים, לא רק את הבוערים. נושא כלכלה וחברה הוא נושא בוער. הוא גם נושא חשוב. סוגיה לא פחות חשובה היא הצורך בכניסה למו"מ עם הפלשתינים בהקדם על חלוקת הארץ, אחרת יהיה כאן רע. ממש רע. הנהגת מפלגת העבודה לא מאתגרת את הממשלה, לא תוקפת את הממשלה ולא דורשת מהממשלה כלום בנושא חיוני זה. בכך הנהגת המפלגה לא ממלאת את תפקידה ולא מציגה אלטרנטיבה ראויה לשלטון הנוכחי. הציבור מבין זאת היטב. הוא יעדיף לבחור באלטרנטיבה אמיתית.

As we approach Israel's 64th Independence Day one should remember two meaningful numbers which, when added together give us the result 64: 19 and 45. For nineteen years the State of Israel existed and thrived within borders defined by the Armistice Agreements of 1949. For forty five years it exists within extended borders without international recognition, in other words, forty five years of occupation. Every citizen of Israel who is younger than 45 years of age does not know the state without the territories and every citizen younger than 39 doesn't know the state without the settlements.

To understand the political and demographic significance, we are talking about 1.5 Million adult Jews who do not know the State of Israel within the 1967 borders. Likud and other right wing parties make use of the situation. In time, they have turned the settlements into an integral part of normality. Settlers are pioneers, cherished citizens, salt of the earth who follow in the footsteps of the forefathers of Zionism, who build their homes in the Land of Israel and defend it with their bodies. That's the narrative and the People of Israel have understood it well.

Tourism development in the territories is in high gear  and boutique wineries and farms to grow spices and berries (Jewish labor only !) pop up on each and every hill. Just the Shomron area drew about 15,000 visitors in the first 3 months of 2012 to show them the beauty amd the normal life of the thriving settlements there. For years there hasn't been an Intifada and violence in the territories is limited to stone throwing, here and there a stabbing or a shooting incident, rarely a despicable murder of Jews. All in all there are a lot fewer victims of terror than from traffic accidents. There is, off course, violence of the settlers against the Palestinian inhabitants of the area but it is usually no addressed by law enforcement authorities and receives even less attention from the media. Generally speaking, since the creation of the Palestinian Authority, Palestinians ostensibly have their own government and we really do not know what happens there. Here and there there is a report about the amazing development in Ramallah, how the shopping malls there are beautiful and well stocked and the economy is booming.

Everything is fine, everything goes with the flow. The Labor Party as well. It is, after all, part of the people. We are lucky to have some oldtimers who still remember what we had here before 1967. The young newcomers who came with Shelly likely don't know enough. Some of them, driven by a gut feeling or as a result of doing reserve duty in the territories that left a tough impression would like to promote a peace process but the subject isn't "sexy". What is "sexy" today are social and economic issues. What we feel in our pockets. The territories, who feels the territories ? They are also a controversial subject. Not by coincidence did the social protest movement not relate to our presence in the territories. Social and economic issues ? They have a lot of support, over the whole width of the political spectrum. Even some Likudniks are supportive of Labor these days. They understood that the Likud has hurt them and all of us in our pockets. But don't mention the territories. They are part of the consensus,  are they not ?

It is the duty of a courageous party leadership to look ahead and identify critical challenges, not only urgent ones. Economic and social issues are urgent. They are also important. The need to enter negotiations with the Palestinians over the partition of the land is no less of a critical issue. If we don't, bad things will happen here, really bad ones. The leadership of the Labor Party does not challenge the government, does not attack the government and does not demand anything from the government on this critical issue. Thus the leadership of the Party does not fullfil its duty and does not offer a worthy alternative to the present administration. The public understands this quite well. It will prefer to vote for a real alternative.

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

בימים הטובים ההם, כשמפלגת העבודה שלטה במדינה ביד רמה, היא הקפידה לעמוד על שתי רגליים יציבות, רגל הבטחון והשלום ורגל החברה והכלכלה ולצעוד אל צמיחה, רווחה ובטחון שלעולם לא היו כמותם במדינה אחרת כה צעירה. הדעיכה של המפלגה החלה בהזנחתה את ההכרח בעשיית השלום עם שכנינו ובכך אפשרה את פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אסון שמעבר לשכול ולפגיעה הכלכלית ("10 שנים האבודות") הורידה אותה מהשלטון. מלבד תקופה קצרה של ממשלת רבין השניה וקדנציה קצרה של אהוד ברק, המפלגה לא חזרה מאז להיות מפלגת שלטון, זנחה את עקרונותיה החברתיים/כלכליים, התמקדה ללא הצלחה בנושא המדיני ובסופו של דבר לא הצליחה למנוע את ניתוב עתידה של מדינת ישראל על ידי הימין.

עברו מספר שנים עד לבחירתה של יוה"ר הנוכחית שלי יחימוביץ'  שהתחילה בתיקון הטעות ההיסטורית של הזנחת נושאי החברה והכלכלה. זאת  על רקע המחאה החברתית שאת מקורותיה היא זיהתה כפוליטיקאית, לפני כולם. שלי הסיקה, במידה רבה של צדק, שיש להחזיר את מיקוד המפלגה לנושא החברתי והכלכלי. אך במקום לאזן את המצב ולהעמיד את המפלגה שוב על שתי רגלייה האיתנות, המפלגה עומדת היום על רגל אחת בלבד, הרגל אליה שלי העבירה את המיקוד, רגל החברה והכלכלה.

לו המצב המדיני היה תקין ויציב, היה ניתן לשקול את גישתה בחיוב, להמשיך בשיקום המפלגה ולקדם, לפני כל דבר אחר, אג'נדה חברתית/כלכלית. אך נהפוכו, השנים של שלטון הימין לא רק דרדרו את המצב החברתי/כלכלי ופתחו פערים שלא היו במדינה אלא בו-זמנית גם פגעו אנושות בתהליך המדיני והרעו את יחסי החוץ של מדינת ישראל, לא רק עם העולם הערבי והמוסלמי אלא גם אם מדינות אירופה ואף ארצות הברית שלא נדבר על האו"מ.

בנושא גורלי אחד המצב המדיני היום דומה להפליא לימים לפני הקמת המדינה. אז כמו היום, עמדנו לפני הבחירה אם להסכים לחלוקת הארץ. ב-1947 הייתה זאת החלטת החלוקה של האו"מ שעמדה בפנינו והיום אנחנו חייבים להחליט אם להחזיר את הגדה המערבית וחלקים מי"ם. ב-1947 היה לנו בן-גוריון שהצליח בחזונו לשכנע את מועצת העם והעביר את ההחלטה (ברוב של קול בודד). כנסת ישראל היום מתנגדת ברובה לחלוקת הארץ כפי שהיא עומדת על הפרק, גבולות 67 עם תיקונים מוסכמים ולצערינו אין בן-גוריון באופק. אנחנו עלולים לעשות אותה טעות טרגית שעשו הפלשתינים ב-1947 כאשר לא קיבלו את החלטת החלוקה של האו"מ. מי שמשלה את עצמו שההשלכות של אי קבלת החלוקה על ידינו היום לא תהיינה חמורות באותה מידה או אף יותר עבורנו כפי שהייתה אי קבלת ההחלטה ב-1947 עבור הפלשתינים, טועה טעות מרה.

במצב כזה, כאשר רוב אזרחי המדינה בהדחקה וממשלת ישראל איננה מתייחסת כלל לאיום המדיני כאיום על הקיום הרוחני של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מחובתה של מפלגת העבודה לעמוד בחוזקה על הרגל השנייה, זו של שלום ובטחון. אי עמידה על שתי רגליים, שלום ובטחון מחד וכלכלה וחברה מאידח, בעייתית במיוחד לאור ניצחונו של שאול מופז בפריימריס של קדימה ועלולה לפגוע קשה בנכונות של מצביעי מפלגת העבודה לתמוך בה בבחירות בקרובות.

In the good old days when Labor's rule of the State was unchallenged, the party made sure to stand on two sturdy legs, that of peace and security and that of social and economic issues. Doing that gave Israel growth, social security and political security unequalled by any other country of similar age. Labor's decline began when the party neglected the urgent need for peacemaking with its neighbors and thus enabled the outbreak of the Yom Kippur War, a desaster that not only caused terrible grief and economic damage ("the 10 lost years") but also removed Labor from power. Other than the abbreviated term of Yitzhak Rabin's second term and the even shorter period of Ehud Barak's term as Prime Minister, the party never returned as a ruling party, neglected its social and economic principles, concentrated without success on the political process with the Palestininans and eventually was unable to prevent  Israel's right wing forces from laying the path to Israel's future.

A few years later  Shelly Yechimovic was elected chairperson and she began to repair the historical error of neglecting social and economic issues. She did so on the background of the public protest whose sources she identified as a politician, before anyone else did. Shelly concluded, quite correctly, that Labor's focus must be returned to social and economic issues. But instead of creating an equilibrium and putting the party back on both of its sturdy legs, the party today stands on one leg only, that on which Shelly put the focus, the leg of social and economic issues.

If the geo-political situation was well and stable, it would be possible to consider her approach favorably, continue to rebuild the party and concentrate on advancing first of all an agenda of social and economic issues. Unfortunately, the years of rule of the right have not only harmed the economic and social situation and opened huge income gaps but have concurrently caused severe damage to the Peace Process and deteriorated the foreign relations of Israel, not only with the Palestinians and the Arab and Muslim world but with Europe and the US as well, not to talk about the UN.

In one crucial issue, the geo-political situation today is similar to that in the days before the Declaration of the State of Israel. Then, as now, we were facing the choice of accepting the partitioning of the country. In 1947 it was the UN Partition Plan we had to decide on and today we have to chose if to return the West Bank and parts of Jerusalem or not. In 1947 we had Ben Gurion whose vision succeeded in convincing the People's Assembly and he was able to pass the vote in favor of partition, by a majority of one. Today, a majority of Knesset members rejects the acceptance of the only relevant politcal solution, a return to the 1967 borders with mutual agreed adjustments, and, to our great misfortune, there is no Ben-Gurion on the horizon. We just may make the same tragic mistake that the Palestinians made in 1947 when they rejected the UN Partition Plan. Whoever deludes himself into thinking that rejecting partition today will have  less negative consequences than the Palestinian's rejection of the 1947 Partition Plan had, is sorely mistaken.

In the situation we are in where most citizens of the State are in denial and the Government of Israel does not relate to the political threat as a threat to the spirit of Israel as a Jewish and Democratic country, it is Labor's duty to stand firmly on its second leg, that of peace and security. Not standing on both legs, on one side peace and security and on the other side social and economic issues, will be extremely problematic in view of the victory of Shaul Mofaz in Kadima's primaries and may severely impact the willingnes of Labor's voters to vote for their party in the next elections.

The Hebrew text is followed by an English translation

לקראת הבחירות בהסתדרות מסתמנת התנגשות של ממש בין עמיר פרץ ו/או איתן כבל לבין הנהגת מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' הצליחה לשכנע את ועידת המפלגה שעופר עיני הוא מועמד המפלגה לתפקיד יו"ר ההסתדרות גם אם הוא לא רץ ברשימה של המפלגה אלא ברשימה משלו. חלק גדול מחברי המפלגה, גם אלה שהרימו את ידם לאישור המלצת  יוה"ר בועידה הרגישו חוסר נחת (בלשון המעטה) עם הסידור הזה וברור שגם אם יוה"ר חושבת שעופר עיני הוא המועמד המתאים ביותר לתפקיד ראש ההסתדרות, היא מחזירה כאן חוב פוליטי עבור הסיוע שקבלה מעיני וההסתדרות במהלך הפריימריס.

במידה ובשבוע הקרוב יאשר בית המפשט את המועמדות של כבל והוא או עמיר פרץ אכן יתמודד בניגוד להחלטת הועידה, יש, לכאורה בסיס להוציא את החברים מחוץ לשורות המפלגה. בכל מקרה יש כאן ערעור לא רק על מנהיגותה של יוה"ר  אלא גם על החלטה דמוקרטית של הועידה, החלטה שאף אחד לא ערער על חוקיותה.

עמיר פרץ ואיתן כבל, ללא ספק, ערים למצב הנ"ל אך ממשיכים בהתמודדות כאשר קיימות שתי אפשרויות (לפחות): ההתמודות תצא לפועל, לא תהיה תגובה עלימה של המפלגה והיא תכיל את הערעור על מנהיגות היו"ר ועל החלטת הועידה. לחילופין, הנהגת המפלגה תפעל להרחיק את החבורה השורדת משורותיה. מבחינת המפלגה, שתי האופציות גרועות ועדיף להמנע מההתמודדות.

בזמן שההתנגשות הזאת עומדת להתרחש צועד שאול מופז לקראת ניצחון בפריימריס בקדימה. אחרי שינצח הוא יחבק את ציפי ליבני ואת תומכיה, בסבירות גבוהה יקח את קדימה שמאלה ויחבק  בשמחה אמיתית את עמיר פרץ, את איתן כבל ואת כל התומכים שלהם.

יש חברי מפלגה (לא מעטים) שזוכרים לעמיר פרץ לרעה את פרישתו ל"עם אחד" ויברכו על עזיבתו (אם יעזוב) אך ברור שהמתווה הנ"ל, אם יתממש, יהיה אסון עבור מפלגת העבודה שתשאר חיוורת ולא רק מהפחד ממה שיקרה לה בבחירות הקרובות.

אני פונה לכל החברים שביכולתם להשפיע על המעורבים בתהליך הרסני זה לעצור את הדהירה הזאת, לאחד את השורות ולוותר הפעם על התמודדות מול עופר עיני, התמודדות שבמקומה בהיבט המוסרי אך הרת אסון בתוצאותיה הפוטנציאליות. מאידח, אם החברים עמיר ו/או איתן כן יתמודדו אני מצפה מהנהגת המפלגה לנהוג באיפוק ולא לגרום לפירוק המפלגה.

As we are approaching the elections for the Histadrut, there are clear indications for an impending collision between Amir Peretz and/or Eytan Cabel and the leadership of the Labor Party. Shelly Yechimovich succeeded in convincing Labor's Central Committee that Ofer Eini, the present Chairman of the Histadrut, should be Labor's candidate for reelection although he is not competing on the Labor ticket but running on a ticket of his own. Quite a lot of Labor's members, including many of those who raised their hand when the Chairperson's proposal to that effect was put to a vote, feel uneasy with this arrangement. It is clear that even though the Chairperson may really think that Ofer Eini is the best candidate for Chairman of the Histadrut, she is likely to be returning a political debt for the support she got from him while running to head Labor.

Should the court next week permit the candidacy of Eytan Cabel and he or Amir Peretz will really compete for head of the Histadrut in contravention of the decision of Labor's Central Committee, there is, ostensibly, cause to expell them from the party. In any case they are challenging not only the leadership of the Chairperson but also a democratic decision of the Central Committee, one that no one ever claimed to be illegitimate.

Undoubtedly, Amir Peretz and Eytan Cabel are aware of the above situation but continue with their efforts and there are (at least) two options: The election challenge will be brought, there will be no strong reaction from Labor's leadership and the Chairperson will contain the challenge to the Central Committee's decision. The alternative could be that Labor's leadership would actively try to expell the two troublemakers. From the viewpoint of Labor, both options are poor and it would be much preferable to avoid the electoral challenge to Ofer Eini's reign in the first place.

At the same time as this collision is about to happen, Shaul Mofaz is marching towards victory in Kadima's primary elections. After his victory he will embrace Tsippy Livni and her supporters, very likely take Kadima left and will be happy to include Amir Peretz, Eytan Cabel and all their supporters into the party.

There are (quite a few) Labor members who remember Amir's departure to "One People" several years ago and would only be too happy to see him go (if he goes) but it should be clear to everyone that this scenario, should it play out, would be a disaster for Labor which would turn pale and not only from fear of what will happen in the upcoming elections.

I call upon all of you who are able to influence those involved in this destructive process and help stop this race, close the ranks and give up on challenging Ofer Eini, a worthy challenge from a moral point of view but one fraught with a potentially disastrous outcome for Labor. On the other hand, should Amir Peretz and/or Eytan Cable go ahead with their plan I expect Labor's leadership to act with restraint and not cause the party to break up.

The Hebrew Text is followed by an English Translation

מפלגת העבודה לכאורה התחילה לשגשג. הפעילות בסניפים רבים התחדשה למרות המצוקה הכספית של המפלגה, החלה פעילות עניפה בועדות שונות, חוגים חדשים הוקמו וחוגים ותיקים שלא פעלו זה זמן רב הרימו את ראשם. אפשר לומר בגאוה שאין מפלגה בארץ שההשתתפות של חבריה ופעיליה כה ערה וזה סימן טוב. אין ספק גם שבחירתה של שלי יחימוביץ' ליו"ר שחררה אנרגיות חיוביות במפלגה להן היא הייתה זקוקה על מנת להתחיל לפעול כפי שמפלגה דמוקרטית רצינית אמורה לפעול. היוה"ר מברכת על הפעילות העניפה הזאת אם כי היא טרם מצאה את הזמן להופיעה בכל הועדות (מלבד הופעתה בכנס של ועדת החינוך) על מנת להביע תמיכה של ממש.

אם הכל כל כך טוב, אז מה לא בסדר, אם בכלל ? לעת עתה אין מתאם בין פעילות החברים בתוך המפלגה לפעילות של היו"ר עצמה. שלי נמצאת בתוכנית "שלי", לא בתוכנית "עבודה". נכון שבחלקים חשובים תוכנית "שלי" ותוכנית "עבודה" נמצאות בחפיפה אך יש תחומים רבים בהם יש "עבודה" ואין "שלי". לנושא המדיני אין כל חלק בתוכנית הפעולה של "שלי". מידי פעם היא מגיבה באופן מינורי כמו בתוכנית הבוקר של רזי ברקאי וחוזרת על המנטרה שלה  "ברור שאני מתנגדת להתנחלויות כי אני בעד יוזמת קלינטון". איך יתכן שהיא תוקפת את נתניהו רק על ההתנהלות הקלוקלת שלו עם העובדים בלשכתו ואין לה מה לומר על ההתנהלות השערורייתית שלו בתחום המדיני ? גם נושאים ערכיים חשובים לא זוכים להתייחסות אלא אם הם קשורים לנושאים הקרובים לליבה של היו"ר, חברה וכלכלה.  והכי חשוב ואני חוזר על מסר זה כבר מספר פעמים, היו"ר ממשיכה להמנע מכל ניסיון ליצור אלטרנטיבה של ממש לשלטון נתניהו.  פעמיים שמעתי אותה מזכירה ממש באופן מינורי ומהוסס משהו כמו "יש מצב שאנחנו נהיה אלטרנטיבה שלטונית" אבל היא מקפידה מייד לסגת ולהוסיף ש"הסבירות לכך נמוכה ביותר".

לעת עתה, היו"ר ממשיכה לבחור באופציה המסוייגת, היא רוצה להיות יו"ר האופוזיציה. למה ?  אנחנו יכולים רק לשער שהסיבה להתנהלות המוזרה הזו של היו"ר היא פחד. הרי לא יעלה על הדעת שהיו"ר בכוונה תחילה רוצה להיות מס' 2 (או 3 או 4) בממשלתו של ביבי נתנהיו. ממה מפחדת היו"ר ? האם היא מפחדת שהתפקיד של רוה"מ גדול עליה ? האם היא חושבת שכמו עם ישראל שהיה צריך  להסתובב 40 שנה במדבר, מפלגת העבודה צריכה להיות 40 חודש באופוזיציה לפני שיש לה זכות לחזור לממשלה ? אין לי הסבר הגיוני למה היו"ר מחליטה מראש לוותר על התמודדות חזיתית עם הסכנה הגדולה ביותר שקמה למדינת ישראל.

חברים ! אני קורא לכם לפנות ליו"ר ולדרוש ממנה לתקוף ולזעזע את ממשלת נתניהו לא רק בנושאים שנוחים לה אלא גם בנושאים שחשובים בהיבט הלאומי והבין-לאומי, להביע עמדות נחרצות בנושאים ערכיים חשובים, להפגין נחישות ובעיקר רצון עז להוריד את נתניהו מהשלטון.

The Labor party appears to be booming. Despite the ever present financial crisis,  activities at many branches have been restarted, different working groups have taken up their tasks, new chugim (circles of interest) have been created and older ones that were barely active have gotten a new lease on life. We can state with pride that there is no party in Israel whose members and activists are as busy as ours and that is a good sign. Undoubtedly the election of Shelly Yechimovic to chair the party has released positive energies that were needed to start operating like a democratic party that is serious should operate. The chairperson commends the wide ranging activities even though she hasn't yet found the time to appear at all the working groups to demonstrate her solid support, showing up only at the recent Education Conference organized by the Working Group on Education.

If everything is great, what isn't, if anything ? At this time there is a mismatch between the activities of Labor's members and those of its chairperson. Shelly is on an agenda called "Shelly" , not on an agenda called "Labor". True, parts of the "Shelly" agenda and of the "Labor" agenda overlap but there are many areas where there is a "Labor" agenda but no "Shelly" agenda. The Peace Process has no place whatsoever on the "Shelly" agenda. Every once in a while Shelly reacts in a minor fashion like she recently did in Razi Barkai's morning program on Army Radio where she repeated her mantra "certainly I am against the settlements since I am in favor of the Clinton Proposal". How can she take Netanyau to task for his miserable behavior in his bureau and not attack him for his scandalous positions in the negotiations with the Palestinians ? Crucial human rights and value issues do not receive any attention unless they are somehow related to the chairperson's pet subjects, social and economic issues. And most important, and I have repeated this message several times in my blogs, she continues to avoid any effort to create a real alternative to the Netanyahu government. I have heard her twice mentioning in the most minor way that "there is a possibility that we will be an alternative to the government" but she insists on hedging this statement claiming that "the likelihood that this will happen is extremely low".

At this time, the chairperson continues to prefer the qualified option, she would like to be head of the opposition. Why ? We can only surmise that the reason for her strange behavior is fear. We cannot be expected to believe that the chairperson on purpose would like to be no.2 (or 3 or 4) in a Netanyahu government. What is she afraid of ? Is she afraid that the job of Prime Minister is beyond her capabilities ? Does she believe that as the people of Israel had to spend 40 years in the desert, Labor has to spend 40 months in opposition before being allowed to return to govern ? I have no logical explanation for the chairpersons implicit decision not to deal head on with the greatest danger to the State of Israel.

Fellow party members ! I call on you to call on the chairperson and demand from her to shake-up and attack the government not only on issues that are convenient to her but also on issues of national and international importance, to express strong opinions on issues involving important values and to demonstrate determination and most of all a strong will to depose the Netanyahu government.

The Hebrew text is followed by an English translation

אירוע ההשקה של "החוג להנעה מדינית" הצליח מעל למצופה. החוג החדש הוקם במפלגת העבודה על מנת לקיים דיון על התהליך המדיני ולקדמו הן במפלגה והן בתקשורת ומול הציבור בכללותו. זאת על רקע חוסר המעש של הממשלה המכהנת והדחקת הנושא גם בתוך מפלגת העבודה.

יותר מ-80 אנשים הצטופפו בסניף ברודצקי על מנת לתת תשובה הולמת לכל אלה שחשבו לאחרונה שרק מחוץ למפלגה ניתן לקדם את התהליך המדיני. אחרי שמזכ"ל המפלגה חיליק בר שנחת רק שעה קצרה לפני האירוע מסיור בארה"ב ברך את הקהל ויו"ר החוג שרי סלע סקרה את מטרות החוג ואת הרקע להקמתו, תארו פרופ' אלעאי אלון מאוניברסיטת ת"א וגדי בלטיאנסקי מנכ"ל יוזמת ז'נבה את היוזמה הערבית ויוזמת קלינטון וז'נבה. ח"כ יצחק (בוג'י) הרצוג נתן סקירה מדינית ממצאת ועמד במקצת גם על התסכולים שמלווים אותו בעקבות התקיעות בסוגיה המדינית. התקשורת בוחרת לא לטפל בנושא המדיני ברצינות למרות חשיבותו והנושא הכלכלי/חברתי ממשיך לתפוס חלק ניכר מהכותרות וגם מזמנה של יו"ר המפלגה.

אין ספק שהנוכחות המכובדת של חברי מפלגת העבודה באירוע ההשקה מסמלת תפנית מעודדת בהתייחסות לנושא ומסמנת התחלה חדשה של דיון שדעך על רקע העברת מרכז הכובד של פעילות המפלגה מול הציבור לנושא החברתי הכלכלי. התמקדות המפלגה בנושא החברתי/כלכלי חשובה, מבורכת, תשרת את המפלגה בהתמודדות בבחירות הבאות ותקל עלייה לגייס קהלים חדשים לשורותיה אך התעסקות רק בנושאים הנ"ל תהפוך את מפלגת העבודה למפלגת נישה חד-ממדית שמתנתקת מהמקורות ההוליסטים שלה. הקמת החוג המדיני וחידוש הדיון בתהליך המדיני תחזק את היכולת של המפלגה להציב חזון כולל לציבור ולהיות אלטרנטיבה אמיתית לממשלה שלא רק פוגעת בשכבות החלשות בחברה אלא גם מדרדרת את מדינת ישראל לאי-וודאות מדינית חסרת תקווה.

The opening event of the Working Group for the Advancement of the Political Process succeeded beyond expectations. The new group was created within the Labor party in order to maintain and promote an ongoing debate on the political process within the party, vis-a-vis the media and with the public at large. This on the background of a total absence of government activities in this regard and the sidelining of the subject within Labor.

More than 80 people crowded the Ramat Aviv Party branch giving a suitable response to all those who thought that a political process could only be advanced from outside the party. After the Secretary General of the party, Hilik Bar who had arrived an hour earlier from a trip to the US, opened with his greetings, Ms. Sari Sela, chairperson of the working group proceeded to outline its aims and the background for its creation. This was followed by short briefings by Prof. Ilai Alon from Tel-Aviv University on the Arab initiative and the Director of the Geneva Initiative, Gadi Baltiansky who talked about the Clinton proposals and the Geneva inititative. Member of Knesset Isaac Herzog reviewed the political situation and gave an indication of some of his frustrations at a time when the political process is stuck. The media choose not to deal with the political process in earnest  and the social and economic issues get most of the headlines grabbing most of the attention of the party's chairperson.

There is no doubt that the considerable attendance of party members at this opening event signifies an encouraging change in the attitude towards this subject and a new beginning of a debate that had faded once Labor decided to emphasize, vis-a-vis the public , discussions mainly of social and economic issues. Labor's focus on the social and economic issues is important, commendable, will serve the party in the upcoming elections and facilitates the signing up of new members. Nevertheless the single-minded preoccupation with these issues alone will turn the party into a one-dimensional niche party detached from its holistic roots. The creation of the Working Group for the Advancement of the Political Process and the associated renewal of the debate will strengthen the party's ability to present the public with an all-encompassing vision and thus enable it become a real alternative to the present governing coalition which not only harms the weakest segments of society but also leads the State of Israel down a path of political uncertainty without any hope.