כבר מפוחד מספיק מפיתרון המדינה הדו-לאומית ? Scared enough yet of the one-state solution

The Hebrew is followed by an English translation

אותם האנשים שלא היו מסוגלים לממש את פיתרון שתי המדינות מנסים עכשיו לשכנע אותנו שפיתרון המדינה הדו-לאומית הוא בטוח אסון. כך הם משאירים אותנו, כמה גדולה ההפתעה, עם הסטטוס קוו הנהדר.

בשבועות האחרונים, הציבור הישראלי נחשף לקמפיינים, בעיקר מהמחנה השמאל המתון והמרכז שמנסים להפחיד אותנו לגבי הסכנות של המדינה הדו-לאומית. בוז לאלה שלא מוכנים לקדם את פיתרון שתי המדינות כי המדינה הדו-לאומית היא נוראית, חלום בלהות ועל בטוח תהרוס את מדינת היהודים, את הציונות ומה לא.

לא מדובר רק בארגונים עם נטיה שמאלנית כמו ״שלום עכשיו״ שיצא עכשיו עם סרט ווידאו שלא היה מבייש את הבית היהודי של בנט, בהתחשב באש, דם והזוואות שמוצים שם (אם כי במבט ממקום אחר) אלא גם אישים סולידים כמו משכיר המדינה של ארה״ב שהעיר רק ביום רביעי השבוע עד כמה ארה״ב תומכת בפיתרון שתי המדינות. כך אמר קרי: ״כל אלה שחושבים אחרת יכולים לראות מה המשמעות של מדינה דו לאומית על ידי התבוננות במה שקרה בשבועות האחרונים״ .

גישה זו של כל אלה שחושבים שפיתרון שתי המדינות עדיין אפשרי, מוטעית מיסודה. אין בה יושר אינטלקלטואלי. התייחסות למדינה דו-לאומית ללא פירוט במה בדיוק מדובר שופכת את התינוק עם המיים. האם מדובר בכיבוש ממוסד, מדינת אפרטהייד, במדינה שוויונית של כל אזרחיה, האם עזה חלק ממנה או לא ? בהחלט יתכן שיש פיתרונות דו-לאומיים שיותר מקובלים על הציבור הישראלי, הפלשתיני והקהילה הבינלאומית מאשר פיתרון שתי המדינות שאיננו בר השגה.

לצערנו, כל עוד השמאל המתון והמרכז מטילים ווטו מראש על כל הצעה שאיננה שתי מדינות (ישראל בגבולות 67 עם חילופי שטחים בהסכמה, מדינה פלשתינית מפורזת וחלוקה כלשהי בירושלים) לא ניתן אפילו לדון בציבור באלטרנטיבות, גם רציניות מפחד בפני התגובות.

היחס הזה הוא לא נכון – אלה שרוצים לקדם את פיתרון שתי המדינות חייבים לדבר על המדינה הדו-לאומית מנקודה ניטראלית, להציג אותה כאפשרות, על הקשיים שכרוכים במימושה ועל כך שיתכן  שאין מנוס ממנה. רק אז יתכן שהציבור וגם הפוליטיקאים יתאשתו ויתחילו להבין שעליהם לפעול בהקדם למימוש פיתרון שתי המדינות, בניגוד למה שקורה עכשיו. או לחילופין, הם יבינו שהיתכנות למימוש פיתרון שתי המדינות בעתיד הקרוב נמוכה ביותר ויש צורך דחוף בחיפוש אלטרנטיבות אמיתיות.

אלה בינינו שחושבים שהקהילה הבין-לאומית תכריח אותנו לממש את פיתרון שתי המדינות או לנקוט צעדים של ממש למימושו חייבים לחשוב שנית – העולם יתן לנו את כל החבל לתלות את עצמנו ולא יפעיל לחץ אמיתי. סנקציות כן, בי.די.אס. כן, היכונו לשנים רבות של ניסיונות להכניע אותנו אך צריך רק להתסכל מה קרה עם דרום-אפריקה בזמן משטר הסנקציות. סנקציות הופעלו למשך עשרות שנים ורק אחרי נפילת ברית המועצות הן התחילו לכרסם על אמת בכוחה של מדינת האפרטהייד ובסוף הכניעו אותה.

לא, ממש לא. אם אנחנו רוצים לצאת מהמצב הבלתי נסבל, עלינו לעשות זאת במשותף בדו שיח עם הפלשתינים. הגבלת השיח לפיתרון שתי המדינות שלא ניתן להשגה, לפחות לא בטווח הקצר, לא משרתת את המטרה הזאת ואף פוגעת בה. לא רק שהציבור מספיק בוגר לדון ולשקול פיתרונות מגוונים, בהחלט יתכן שהוא מקדם את הפוליטיקאים שמלבד ה״שמאל ההזוי״ לעת עתה לא מוכנים לדון בכל הצעה שאיננה שתי המדינות. והפלשתינים ? הם יידעו להחליט מה טוב להם.

The same folks that cannot deliver on the two-state solution are now trying to convince us that the one-state solution is a definite disaster, leaving us, how surprising, with the glorious status-quo.

In recent weeks the Israeli public has become the target of campaigns, mainly from the left and center of the political spectrum that try to scare us about the dangers of the one-state solution. Woe to those who will not pursue the two-state solution because the one-state solution is absolutely incredibly terrible, is a nightmare and is bound to doom the Jewish state, Zionism and what not.

It's not only left leaning organizations like "Peace Now" who chip in with a video clip which could have been produced by Bennett's "Jewish Home" party considering the amount of fire, blood and gore and the drama it shows (albeit from a different point of view) but also solid characters like the US Secretary of State who commented in Washington just on Wednesday this week once again how committed the U.S. is to the two-state solution. Thus said Secretary Kerry: "Anybody who thinks otherwise can measure what unitary looks like by just looking at what's been occurring over the past few weeks", referring to the abundance of terror attacks against Israelis by Palestinians. "Violence presages one-state future" screamed the Haaretz headline.

This approach by many of those who think that the two-state solution is still feasible is fundamentally mistaken. It is intellectually dishonest. By referring to the one-state solution without clearly defining it, it throws out the baby with the bathwater. Are we talking about a codified occupation, an apartheid state ? Are we talking about a state of all its citizens, equal rights for all ? Is Gaza part of it or not ? There may very well be one-state solutions, or modified one- or two-state solutions that are a lot more acceptable to the Israeli public, the Palestinian public and the international community than a two-state solution, particularly one that cannot be implemented.

Unfortunately, as long as there is what amounts to a complete a-priori veto by the moderate left and center of the political spectrum of any proposal that is not a nigh perfect two-state solution (Israel within the 67 lines, a Palestinian state with limited arms, mutually agreed land-swaps and some kind of sharing agreement in Jerusalem), real and even promising alternatives to the standard two-state scenario cannot even be discussed in public because of the fear of backlash.

It is also the completely wrong approach: Those who want to pursue the two-state solution should openly speak about the one-state solution, not in negative terms but in neutral terms, as an option, a difficult one but certainly one that may become necessary. That would surely be much more realistic and attuned to reality. Politicians and public alike may then  shudder, come to their senses and start pursuing the two-state solution in earnest and fast, and not continue doing nothing. Or else, they will start seriously look at alternatives, realizing that the two-state solution is a distant goal that, worthy as it may be, is highly unlikely to be realized in the near future.

Those among us who think that the international community will force us to implement a two-state solution or take serious steps into that direction will have to readjust their expectations. The world will give us all the rope we need to hang ourselves and will not interfere through any amount of serious pressure. Sanctions yes, BDS, certainly, years of grinding us down may very well be on the horizon but people should look at South-Africa: How long did it take the international sanctions regime to reduce the apartheid state into submission ? It took decades and only started to have a real impact after the political circumstances, the collapse of the Soviet-Union, became supportive.

No, if we really want to get ourselves out of this mess, we'll have to work it out, jointly with the Palestinians. Limiting the dialogue to a two-state scenario that for all intents and purposes is no longer attainable politically, at least not in the short term, is counterproductive. Not only is the public mature enough to discuss and consider alternative scenarios but I suspect it may well be ahead of Israeli politicians, who, with the exception of what the mainstream calls the "lunatic left", will not touch anything that is not a two-state solution, not even with a ten foot pole. And the Palestinians ? They will certainly know what is good for them.

Oh Jerusalem מה עם ירושלים ?

English Translation after the Hebrew

למה כל כך קשה לממשלת ישראל להבין שירושלים היא המוקד של הסכסוך שלנו עם הפלשתינים וכל עוד ואנחנו לא מיישבים את הסכסוך בדרכי שלום, לא יהיה שלום ושקט בירשולים ? איך יתכן שהממשלה איננה מבינה שהר מוריה, הר הבית או חראם על שריף, איך שלא נקרא את המקום, הוא המקום היחידי בגדה המערבית בו רשויות ישראליות לא יכולות לפעול בחופשיות וזאת בדיוק הסיבה לכך שהפלשתינים בוחרים במקום ליצור חיכוכים, כל עוד אין התקדמות בתהליך השלום ?

ישראל מוגבלת בחופש הפעולה שיש לה על הר הבית בגלל הסטטוס קוו עם הווקף (המקדיש המוסלמי) והסכמים שיש לנו עם הממלכה ההאשמית של ירדן. על רקע זה היה ניתן לצפות שיש לנו עניין לשמור על השקט בכל ירושלים ולא רק על הר הבית. למרות זאת, החלקים הפלשתינים בירושלים הוזנחו באופן שיטתי למשך שנים, התשתיות הדרדרו (או לא הוקמו), אספקת שרותים בסיסיים (מים, חשמל) איננה מובטחת בכל שעות היממה ואלפי תלמידים ממשיכים ללמוד בצפיפות בלתי סבירה בבניינים לא מתאימים ולא מצויידים.

בנוסף, הקמת חומת/גדר הביטחון שמטרתה להפריד בין הגדה המערבית לירושלים, עיר מאוחדת במילים בלבד, השפיעה קשות על עורך החיים של הפלשתינים בירושלים שהופרדו ממבואות העיר במזרח. עלהים לבזבז שעות רבות על מנת להגיע למקומות לא רחוקים לכאורה כי גדר הביטחון איננה מאפשרת מעבר במקומות נוחים לציבור אלא במקומות נוחים לכוחות הביטחון בלבד.

בו זמנית, הקואליציה הימנית שמרכיבה את ממשלת ישראל נמצאת תחת לחץ מתמיד לשנות את ההסדרים על הר הבית על מנת לאפשר ליהודים להתפלל שם, בניגוד לססטוס קוו. בהחלט לא פשוט להסביר למה ליהודים אין היתר להתפלל על ההר בזמן שלמוסלמים יש אך כל עוד הסכסוך עם הפלשתינים לא מיושב, אין סיכוי לפתור את חילוקי הדעות בנושא. הפשלתינים פוחדים שהיתר ליהודים להתפלל הינו צעד ראשון בדרך לשינוים מרחיקי לכת על הר, לטובת היהודים, פחד שקשה לשלול כאשר מקשיבים לקולות מהממשלה. כבר עכשיו גורמים מוסלמים ואסלאמים רבים מבקשים להגדיר את עצמם כמצילי אל-אקסה, המסגד על הר הבית, למרות שבית תפילה זה לא נמצא בכל סכנה.

לתוך מצב טעון זה ישראל הטילה חוקים מחמירים נגד זריקת אבנים, אמצעי פלשתיני מועדף בהפגנות נגד השלטון בירושלים. מה שיקרה, ככל הנראה, שבתי הכלא יתמלאו בפלשתינים קטינים, אי הסדר רק יגבר, העולם ירים את קולו וירושלים תדמם עוד.

אין כל פעילות בה ישראל יכולה לנקוט על מנת להנמיך את גובה הלהבות על הר הבית, מלבד מו״מ מיידי וישיר על הקמת מדינה פלשתינית. זה, ככל הנראה, לא יקרה גם אם רוה״מ נתניהו הכריז שהוא מוכן לכך. כמו תמיד, אנחנו נעשה מה שצריך לעשות אחרי שלא נותרה כל אלטרנטיבה אחרת. כפי שגם קרה בעבר, זה עלול להיות מאוחר מידי על מנת למנוע שפיכת דמים נוספת.

Why is it so difficult for Israel’s government to comprehend that Jerusalem is the focal point of our struggle with the Palestinians and that as long as we don’t find a peaceful solution to the conflict, there will be no peace and quiet in Jersualem? Why doesn’t this government comprehend that Mount Moriah, the Temple Mount, Haram al Sharif, whatever we choose to call it, is the only place in the West Bank where the Israeli authorities cannot do whatever they want and that is precisely the reason the Palestinians seek to cause trouble there, as long as there is no progress in the Peace Process ?

Israel is limited in its freedom of action on the mount because of the status quo with the Waqf (the Muslim religious trust) and agreements with the Hashemite Kingdom of Jordan and should therefore have an added interest in keeping the situation in Jerusalem calm, not only on the Temple Mount. Nevertheless, the Palestinian parts of Jerusalem have been systematically neglected over many years, their infrastructure has deteriorated (or not been built), the supply of basic utilities is not assured at all times of the day and thousands of students remain without adequate space, being taught in poorly equipped school buildings

In addition, the construction of the security wall to separate the West Bank from Jerusalem, a Jerusalem united in words only, has severely affected the life of Palestinian Jerusalemites who have been separated from easy and direct access to the eastern suburbs of the city. They need to travel an inordinate amount of time to travel even short distances since the security wall has only a few passages placed for security considerations, not convenience of the local inhabitants.

At the same time, the rightwing coalition forming Israel’s government is under considerable pressure to change the rules on the Temple Mount to permit Jews to pray there, in contravention of the status quo. Indeed it’s not easy to explain why Jews should not be allowed to pray on the mount while Muslims are, but as long as the conflict with the Palestinians is not settled, this issue is unlikely to be resolved. The Palestinians are scared that permission to pray is only the first step on the path to change the rules on the Mount in favor of the Jews even further, a fear that cannot easily be discounted when listening to the voices in the government. As it is, there are many Muslim and Islamic elements involved who all want to be considered saviors of the Al-Aqsa mosque (located on the Mount) even though that house of worship is in no danger whatsoever.

In this charged situation, Israel now introduces a further tightening of the laws against stone throwing, a preferred Palestinian method of protest in Jerusalem. What will certainly happen is that the prisons will be even more crowded with underage Palestinians, the unrest will only increase, the world will protest and Jerusalem will bleed even more.

There is no action Israel can take that will attenuate the friction on the Temple Mount, other than immediate and direct negotiations over the creation of a Palestinian State. That apparently is not in the cards even though PM Netanyahu has declared his willingness to do just that. As always, we will only do what has to be done when left with no other alternative. And as has happened before, that may well be too late to prevent another round of major bloodshed.

הערבים באים-המהפכה השקטה בנוף הפוליטי הישראלי The Arabs are coming – Israel's quiet political revolution

The Hebrew text willl be followed by an English translation

לפני כשנתיים כאשר החקיקה להעלאת אחוז החסימה לכנסת הוצפה בפעם הראשונה על ידי ליברמן ומפלגתו ״ישראל ביתנו״, אני קראתי במאמר לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל להתאחד מאחורי מפלגה אחת משותפת על מנת למנוע את אובדן הייצוג של המפלגות הערביות בדמוקרטיה הישראלית. כאשר כתבתי את המאמר חששתי שמפלגה מאוחדת כפי שהצעתי אותה עלולה אולי להעדיף עמדות קיצוניות שקיימות במגזר הערבי. לשמחתי מה שקרה בפועל שהצעתי מומשה עם שינוי קטן אך משמעותי: במקום שהמפלגות הערביות תיצורנה ״רשימה ערבית משותפת״, הם יצרו את הרשימה יחד עם מפלגת חד״ש, מפלגה ערבית-יהודית וכך נוצרה ״הרשימה המשותפת״ שכוללת גם מועמדים יהודים. בכך ערביי ישראל שינו את הנוף הפוליטי במדינה והחל מעכשיו יהיו רק שני סוגים של מפלגות בישראל: מפלגות יהודיות ומפלגות משותפות. דרך אגב, כלי התקשורת בישראל טרם הפנימו את ההתפתחות וממשיכם לכנות את המפלגה החדשה ה״רשימה הערבית המשותפת״ ולא בשמה האמיתי, ״ הרשימה המשותפת״.

המצע של ״הרשימה המשותפת״ זמין כעת בעברית בלבד והוא מתון למדי כאשר רק הקריאה למימוש חוק השבות במסגרת החלטת האו״מ 194 כחלק של פיתרון בעיית הפליטים הפלשתינים בעייתית. קריאה להפסקת המעורבות של כוחות אימפריאליסטים באזור וקריאה לפרוז הנשק עלולים גם הם להתקל בהתנגדות של הבוחר היהודי המצוי. המצע הכלכלי-חברתי ? משמאל למר״צ.

כפי התקשורת טרם הפנימה את המצב החדש, גם הממסד הישראלי והציבור בארץ טרם הפנימו את המשמעות של ההתפתחות הזאת כאשר מפלגה משותפת (לא בהכרח ״הרשימה המשותפת״ הנוכחית) עשויה בהחלט להגיע ל-20 מנדטים ויותר באם יש לה מנהיגות כריזמטית. בכך היא יכולה להיות המפלגה הגדולה בכנסת.

אלה ביננו שחוששים מההתפתחות הנ״ל יכולים להניח את דעתם כי התוכנית העיקרית של ״הרשימה המשותפת״ היא לקדם אג׳נדה של זכויות אדם וזכויות אזרח, לא אג׳דנדה בעייתי במיוחד אלא למפלגות הדתיות. בעתיד הקרוב תווצרנה הזדמנויות רבות לטיפול פרלמטנרי בסוגיות של שיוויון אזרחי ודת ומדינה, סוגיות שמפלגות ציוניות לא מוכנות להזכיר כלל על מנת לא להפסיד אופציות להיות חלק של קואליציה עתידית אחרי הבחירות.

צחוק הגורל שמי שהביא להתפתחות הזאת הוא לא אחר מאביגדול ליברמן, מטיף השנאה וטרנספריסט שניסה למחוק את הייצוג הערבי בכנסת לחלוטין על ידי העלאת אחוז החסימה.

Almost two years ago, when the threat of legislation of a higher minimum threshold to enter the Knesset was first raised by Avigdor Lieberman and his party, "Israel Beitenu", I called on Arab citizens of Israel to unite and form one joint party to prevent the threatened exclusion of the Arab parties from Israel's parliamentary process. At the time, I was concerned that such a united party would gyrate towards more radical policies. I am happy to say that what happened is much more positive and the suggestion was implemented with an interesting twist: Instead of the Arab parties forming a "Joint Arab List", they formed it together with Hadash, a Jewish-Arab party thus forming a "Joint List", a list that includes Jewish candidates.  By doing so, they potentially changed the political landscape in Israel. From now on there will be two kinds of parties in the Knesset only, Jewish parties and joint parties. Incidentally, the Israeli media haven't internalized the development and consistently call the party by the wrong name, insisting it is the "Joint Arab List" . It is not, it is the "Joint List".

The political agenda of the "Joint List", at present available in Hebrew only  is pretty tame with the only really problematic line calling for a just solution to the Palestinian refugee problem calling for the right of return based on the UN decision 194. A call on imperialist forces to stay out of the area and a call for disarmament may also tee off the average Jewish voter but the social agenda ? A little left of Meretz.

Both, the Israeli establishment and the public as well don't yet grasp the implications of this development but looking at the present party set-up, such a party (not necessarily the present "Joint List"),  could score in the 20 mandate range and higher, given charismatic leadership. It could easily come within reach of being the biggest party in Israel.

Those among us who feel threatened by this development should take comfort in the thought, that the main agenda pushed by the present "Joint List" will be one of civil and equal rights and, not an agenda anybody other than religious parties, can really take issue with. There will be plenty of parliamentary opportunity to resolve dicey issues of religion and state and separate the two, once and for all, an agenda Zionist parties on their own don't dare to put in writing lest they would lose the opportunity to form a coalition with the religious parties.

It is an irony of sorts that it is Avigdor Lieberman, transfer proponent and serial inciter who tried to eliminate Arab political parties altogether by raising the minimum threshold needed to enter the Knesset, who brought this all about.

נתניהו, אוייב היהודים ? Netanyahu, enemy of the Jews

The Hebrew text will be followed by and English translation

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא חושד בראש הממשלה נתניהו שבכוונתו לפגוע ביהודים אך בהתחשב בתוצאות מדיניותו עד עכשיו, והוא כבר בתפקיד מספיק זמן, בהחלט ניתן להגדיר אותו כאוייב היהודים.

מדיניותו למשך שלוש תקופות כהונתו, אם הפסקות קטנות, הייתה מלאת עימותים: מול הרשות הפלשתינית, מול החמאס, מול ממשל ארה״ב, מול מדינות אירופה ובמידה מסויימת גם מול יהודי התפוצות, במיוחד בארה״ב. רק לאחרונה הוא גרם שם לנזק קשה לתמיכה במדינת ישראל, תמיכה  שבאופן מסורתי הייתה, עד להתערבותו, דו-מפלגתית bi-partisan). כמו כן הוא גרם לחיכוך רב בין הארגונים היהודים באר״ב אותם ערב בסכסוך שלו עם ממשל אובמה.

נתניהו וממשלתו ניהלו באופן עקבי מדיניות חד-צדדית שהובילה לעימות ישיר עם בני ברית וחברים של מדינת ישראל והקשו עליהם להמשיך ולתמוך בנו. סירובו להמשיך את תהליך השלום אלא אם הפלשתינים יעמדו בכל התנאים שלו וגישתו התוקפנית באופן כללי, גרמו לכך שבגדה המערבית ובמזרח ירושלים יש עכשיו אלימות בלתי פוסקת בעצימות נמוכה (שלרוב לא מודווחת). כמו כן היה צורך לצאת לשני מבצעים אלימים במיוחד ברצועת עזה, השני בקיץ 2014. מבצע ״צוק איתן״ בעצמו והקורבנות האזרחיים הרבים שנגרמו בצד הפלשתיני תרם רבות להתגברות האנטי-שמיות באירופה.

החיכוך הרב שנגרם על ידי נתניהו השפיע לא רק על ידידנו ובני בריתנו בעיקר באירופה, אלא גם על הקהילות המוסלמיות באירופה שגם כך נמצאים במשבר על רקע אירועים במז״ת אליהם למדינת ישראל אין כל קשר. קהילות יהודיות רבות באירופה נמצאות תחת לחץ הולך וגובר מהאסלם הקיצוני וחלקם, אלה בצרפת, בלגיה ודנמרק כבר ספגו התקפות כטלניות. אנטישמים ותיקים וחדשים כאחד מעודדים מאוד על ידי הרוחות האנטי-ישראליות שמופצות על ידי האסלם הקיצוני ותנועות שמאל קיצוניות, בין היתר על רקע האלימות הישראלית המתמשכת נגד הפלשתינים כאשר אין כל אופק מדיני לשיפור המצב.

על רקע זה, רוב הישראלים יגידו ש״ישראל הינה המקום היחידי בעולם בו יהודים יוכלו להרגיש בטוחים״. הם יגידו כך בלי למצמץ גם אחרי ששמעו את נתניהו אומר בפעם המי יודע כמה שהגרעין האיראני הינו איום קיומי  על מדינת ישראל (ועל העם היהודי, לא פחות) ושהרקטות של חזבאללה בצפון ושל חמאס בדרום מסכנות את כולנו. שלא נדבר על דעאש. חלק גדול מהיהודים שעוזבים בימים אלו את אירופה או בכוונתם לעזוב מבינים את המציאות היטב – פחות משליש עוזבים למדינת ישראל. הם עוזבים למדינות אחרות כי ישראל עדיין המדינה המסוכנת ביותר ליהודים בעולם: יותר יהודים נהרגים בישראל בגין היותם יהודים מאשר בכל מקום אחר. מה שיותר גרוע, כל עוד נתניהו ראש הממשלה אין כל תקווה לשיפור המצב.

נתניהו, במשך 9 שנות שרותו כרוה״מ היה התורם העיקרי למצב זה. הוא מנצל כל התקפת טרור נגד יהודים בעולם על מנת לעודד את יהודי התפוצות לקום ולעלות ארצה. הוא נשמע כמו המושיע הגדול אך בפועל, באמצעות מדיניות העימותים שלו מול הפלשתינים שלא משאירה תקווה לאופק מדיני, הוא חושף את העולים לסכנות גדולות יותר מאשר מאיימות עליהן בארצות מוצאם. כפי שנראה בחודשים הקרובים, אם נתניהו לא יוחלף בבחירות הקרובת, בהעדר אופק מדיני אנחנו נראה הדדרדרות הולכת וגוברת של המצב הכלכלי בארץ.

נתניהו, באופן טרגי, הפך לאוייב קשה של היהודים, גם בארץ וגם בתפוצות. את המדינה הוא מבקש להפוך לאתנוצנטרית כאשר אזרחיה היהודיים יחייו בחיכוך מתמיד עם אזרחיה הלא יהודיים הכנועים, אלה שעדיין נסבלים כאן כאשר האפליה נגדם, רשמית ובלתי רשמית, גוברת כל הזמן. בתפוצות, מדיניותו החד-צדדית והבלתי מתחשבת במדינות הידידותיות גורמות לעוינות של האוכלוסיות המקומיות נגד הקהילות היהודיות וגם ממשלות ואליטות ידידותיות מושפעות מכך לרעה. הלאומנות של נתניהו היא הגורם שמרתיע יהודים רבים בתפוצות שדוגלים בדמוקרטיה ליברליות יותר.

נתניהו בגישתו המוטעית והפרנואידית הפך את עצמו לאוייב העם. אני מופתע שהקהילה החרדית, רגישה בדרך כלל כאשר נוצר מצב שלא יהודים עושים עליהום על היהודים איננה מרימה את קולה ומזהירה את הציבור לפני הסכנות שבהמשך הליכה בדרכו של נתניהו. כל בר דעת חייב לדעת שמדינת היהודים לא יכולה להמשיך בדרך זו. כל בר-דעת, חוץ מנתניהו.

Please don’t get me wrong – there is nothing further from PM Netanyahu’s mind than to cause damage to the Jewish people but judging by the outcome so far, and he has held the job for a while, he certainly would qualify with flying colors to be called an enemy of the Jews.

Netanyahu’s policies during his three terms of service, with minor interludes, have largely been confrontational: Confrontations with the Palestinian Authority, with Hamas, with the United States, with Europe  and to some extent with diaspora Jewry as well, in particular in the US where he just recently caused major damage to the traditionally bi-partisan support for Israel and considerable friction among Jewish organizations who were drawn into his fray with the Obama administration.

He and his government have consistently pursued unilateral policies that flew in the face of our friends and allies and made it more and more difficult for them to continue and support Israel. His refusal to continue the peace process with the Palestinians unless all our conditions have been met and his generally aggressive stance have resulted in almost uninterrupted low level violence in the West Bank and East Jerusalem (which is mostly underreported) and two major conflagrations vis-a-vis Gaza the second one last year. “Protective  Edge” and the large amount of civilian casualties it caused in Gaza in the summer of 2014 has by itself been a key contributor to the recent rise in anti-Semitic activity in Europe.

The constant friction that Netanyahu instigates has had an impact not only on our friends and allies but on the Muslim communities in Europe as well, communities which are on edge as it is, among other reasons as a result of the fighting in different areas in the Middle East not connected with Israel. Jewish communities in Europe have come under considerable pressure from Muslim radicals and some, notably in Belgium, France and Denmark have been subjected to lethal attacks. Anti-semites, old ones and new ones as well, have been tremendously encouraged by the anti-Israel mood that is fanned by radical Muslims and left-wing movements alike and fueled, among other things, by unabated Israeli violence against Palestinians with no horizon for improvement in sight.

On this background, most Israelis are likely to say that “Israel is the only place in the world where Jews can feel safe”. They say so without batting their eyelids, even after listening to PM Netanyahu warning us for the umpteenth time that the Iranian nuclear program is an existential threat to Israel (and the Jewish people, no less) and that Hizbollah’s rockets in Lebanon and those of Hamas in Gaza are a threat to everybody’s life and property. Not to talk about ISIS. And many of the Jews that are leaving Europe understand the reality – less than a third of those who leave come to Israel. They go elsewhere because Israel is still the most dangerous place for Jews in the world – more Jews are killed here because they are Jewish than in any other country in the world. And what is worse, under Netanyahu there is no hope for anything better.

And Netanyahu in his accumulated nine years in office has been the major contributor to this state of affairs. He pounces on any terror attack against Jews abroad to encourage disapora Jews to pick up and leave, to Israel. He sounds like the great saviour but what he really does, because of his confrontational policies with the Palestinians which leave Israel without a political horizon, he exposes the Jews that come to Israel to greater dangers than they encountered in their countries of origin. And as we will see in the coming months, unless Netanyahu is replaced in the upcoming elections, the lack of political horizon will soon be reflected in a deteriorating economic situation.

Netanyahu, tragically, has become a terrible enemy to Jews in Israel and in the diaspora as well. In Israel he is making a considerable effort to create an ethnocentric nation state whose Jewish citizens are likely to live in constant discord with those minorities who refuse to cower and are still suffered here while discrimination against them, official and not, is only increasing. For diaspora Jewry, Netanyahu’s unilateral policies that completely disregard the requests by many allies and friends increase the enmity not only of the local non-Jewish populations against Jews in their countries but also that of their governments and elites. His chauvinism is a powerful turn-off for most of the diaspora Jews who cherish a more liberal kind of democracy.

Netanyahu in his misguided, insular and paranoid approach has truly become an enemy to his own people. I am surprised that the Charedi community which frequently is highly sensitive to situations where non-Jews start to gang up on the Jews hasn’t spoken up and warned of the dangers of continuing on his path. Anybody in his right mind must know that the Jewish state cannot continue like this.  Anybody but Netanyahu.

פרשת 8200 בפרספקטיבה The unit 8200 scandal in perspective

The Hebrew text will be followed by an English translation

אחרי שמספר ח״כים במפלגה התייחסו לפרשה (לא התרשמתי במיוחד) הרגשתי צורך לפרסם את ההתייחסות המדודה והאינטליגנטית של הילל בן ששון ממכון מולד לנושא שפורסמה לאחרונה בפייסבוק. הילל יודע על מה הוא כותב כי הוא…זו היא ההתייחסות הטובה ביותר לנושא שקראתי עד עכשיו – תשפטו אתם:

כמי שמכיר מקרוב את העשיה המודיעינית של 8200 למול הפלסטינים, אני רוצה להתייחס למה שבעיני הוא הטענה המהותית שבה אנחנו צריכים להתמקד:

לאורך השנים היתה קיימת חלוקת סמכויות ברורה ביחס לאיסוף מודיעין – הצבא, ובתוכו 8200, אחראי על איסוף מודיעין למול מדינות אוייב, ואילו שירות הבטחון הכללי אחראי על איסוף מודיעין למול איומים בתוך מדינת ישראל, כולל איסוף מודיעין על אזרחי ישראל עצמם (מימין ומשמאל). הנחת היסוד שעומדת מאחורי החלוקה הזו מבחינה בין אזרחי המדינה שהינם חלק מן הריבון הישראלי, ועל כן זכאים להגנות רבות בחוק הישראל (ובתוך כך גם להגנות מפני חדירה סמויה לפרטיותם), לבין גורמי לחימה ואזרחים במדינות אוייב שאינם נהנים מאותם הגנות.

אני מאמין שמעטים יחלקו על ההגיון במנדט של 8200 לאסוף מודיעין, ואפילו מודיעין פולשני, על מנת להגן על הגבולות המוסכמים של המדינה. אותן ההצדקות שמאפשרות לחיילי החי'ר והשריון להגן על גבולות המדינה תופסות גם ביחס לחיילי 8200 הערוכים למול סוריה, לבנון, איראן ועיראק. אני מאמין שגם מעטים יחלקו על ההנחה שחיילים צעירים בשירות חובה אינם אמורים לקחת חלק באיסוף מודיעין על אזרחי ישראל. אסור שפעולה כזו, שנמצאת בתחום הקיצון של זכות המדינה להגן על בטחונה ושכוללת פגיעה בוטה כל כך בחרויות של אזרחים-אחים תהיה נתונה בידי הצבא, וטוב שהשב"כ, ולא אמ"ן, מופקד על המשימות הללו.

כאן אנחנו מגיעים למערך שמופקד ב-8200 על איסוף מידע בגזרה הפלסטינית. הגזרה הזו הוקמה ב-8200 בימי תהליך אוסלו, כשהיה לכולם ברור שאוטוטו יש כאן מדינה חדשה שלמולה יש להיערך מודיעינית באותו האופן שבו הצבא ערוך למול מדינות שכנות אחרות. בעיני, זו היתה היערכות מוצדקת, מבלי להתייחס לפעולות כאלה או אחרת, כמו המעורבות של אספני מידע בפעולות סיכול שבהן ישנה סבירות גבוהה להרג לא מידתי של חפים מפשע.

אבל יש כאן אבל רציני. כשני עשורים לאחר הקמת מערך האיסוף המטפל בפלסטינים, הסטטוס קוו של הכיבוש נמשך – פלסטין איננה מדינה, אך תושביה גם אינם אזרחי ישראל. זהו תחום אפור, והאפור הזה לא רק מסוכן אלא גם מייצר מצבים שחיילים בצבא ההגנה לישראל אינם אמורים להתמודד איתם. מכתב הסרבנות שהתפרסם בסוף השבוע הוא כתובת נוספת על קיר הסטטוס קוו המדיני המעופש של מדינת ישראל.

תתכבד הנהגת המדינה ותחליט – סיפוח השטחים והעברת הסמכות המודיעינית לידי השב"כ, או פתרון של שתי מדינות והשארת הסמכות המודיעינית בידי אמ"ן. עד אז, חיילי 8200 שעוסקים בפלסטינים אינם שונים מן החייל שעומד במחסום – אלו ואלו נשלחו על ידי הנהגה רופסת לעסוק בפעילות שמעולם לא נועדה לאנשים בגילם ובמצבם. כל עוד הצעירים האלו שבויים בידי הנהגה רופסת שאינה מצליחה לקבל שום החלטה, הסירוב הבא הוא רק עניין של זמן, בין אם יהיו אלה תומכי הסיפוח שמקדמים את קץ הציונות ובין אם יהיו אלה מתנגדי הכיבוש שחרדים לגורלנו כחברה וכאומה.

After some MKs in the Labor party have taken positions on the scandal (and I wasn't impressed, to say the least) I felt the need to publish the very thoughtful and intelligent position published on facebook by Hillel Ben Sasson from the Molad Institute. Hillel knows what he's talking about:

As somebody who knows the intelligence work performed by 8200 vis-a-vis the Palestinians, I would like to relate to what I think is the central issue to which we should focus on:

For many years there was a clear separation of powers with regard to intelligence collection – the military and in it, unit 8200, was responsible for intelligence collection vis-a-vis enemy countries and the Israel Security Agency (Shabak) was responsible for the collection of intelligence within the State of Israel, including collection of intelligence on Israeli citizens (from the right and left). The basic assumption behind this separation of powers was that Israeli citizens are part of Israeli sovereignty and are therefore entitled to all legal protections afforded by Israeli law (including protection from covert invasions of privacy) whereas combatants and citizens from enemy countries are not afforded the same protection.

I believe that only a few will argue the logic of the mandate of unit 8200 to collect intelligence, even invasively, in order to protect and defend the agreed upon borders of the State of Israel. The same legitimizations that permit infantry and tank soldiers to protect and defend the borders of the state are relevant, just the same for soldiers serving in unit 8200 vis-a-vis Syria, Lebanon, Iran and Iraq. I also believe that few will argue the assumption that young soldiers in compulsory service should not partake in collection of intelligence on Israeli citizens. It should be forbidden that such an operational activity which is on the outer fringes of the right of the state to protect itself, activities which include flagrant violations of citizens rights, should be run by the military and it is only fair that the ISA (Shabak) and not Military Intelligence (AMAN) is empowered to perform these tasks.

And here we come to the division in unit 8200 that is collecting information vis-a-vis the Palestinians. This division was created within unit 8200 in the wake of the Oslo process  when it was clear to everyone that shortly, any day, a new Palestinian entity/state would come into being and would have to be dealt with intelligence-wise, just like the military deals with all the other countries. At the time, this was the correct arrangement without going into details regarding the involvement of the intelligence collectors in targeted killings with potential for the disporportional killing of innocent bystanders.

But and this is a serious but, twenty years after the Palestinian division was set up in unit 8200, the status-quo of the occupation is still maintained. Palestine is not a state and its inhabitants are not citizens of Israel. This is a grey area and grey isn't only dangerous but also creates situations that soldiers in the IDF are not supposed to deal with. The letter of the conscientious objectors which was published a few weeks ago is another writing on the wall of an occupation long overdue, still maintained by the State of Israel.

The leadership of the State must decide – annexation of the territories and transfer of the intelligence collection activities to the ISA (Shabak), or, a 2 state solution and leaving the intelligence authority in the hands of MI (AMAN). Until then, the soldiers of unit 8200 which deal with Palestinians are no different from infantry soldiers manning a roadblock in the territories – both were sent by a weak leadership to perform tasks that were never to be dealt with by people their age and their status. As long as these youngsters are captives of a weak leadership that is unable to reach any decision, the next conscientious objection is only a matter of time, if it will be by those supporting annexation to advance the end of Zionism or those who object to the occupation who are concerned about our future as a society and a people.

לשחרר את ישראל Liberate Israel

The Hebrew text will be followed by an English translation

 

בזמן שאנו עדיין נמצאים תחת השפעת כישלון נוסף של ממשלת נתנהיו לקדם את תהליך השלום, יתכן וזו העת לזכור מה בדיוק עומד על הפרק אם לא נצליח ליישב את הסכסוך ולסיים את הכיבוש.

 

כאשר מקשיבים לשיח הציבורי מתברר שהמטרה היחידה של השיחות עם הפלשתינים היא להמשיך לקיים את השיחות, בעיקר על מנת לספק את האמריקאים ויתכן אף את ציפי לבני ואת מפלגת התנועה שבקואליציה. אין כל סימן לכך ואף פרשן גם לא מעלה על הדעת שהכוונתה של ממשלת ישראל היא להגיע להסכם שעלול לפרק את הקואליציה אשר כל מטרתה היא לא להגיע להסכם.

 

 

תוך כדי קיום שיחות הסרק הללו, הציבור מגלה עניין אך לא מעורב באמת. היינו שם, עשינו זאת, התאכזבנו, למי באמת אכפת ? ניתן להבין זאת. בסופו של דבר, אין טרור, אין אינתיפאדה, הכיבוש נמצא במרחק בטוח של 30 עד 60 ק״מ, מי בכלל חושב עליו ?

 

 

הבעיה היא שהכיבוש נמשך כבר כ-47 שנה, הוא הפך להיות חלק אינטגרלי מהמציאות הפוליטית הישראלית והוא מתחיל לגבות מחיר מהמדינה בקני מידה שטרם הכרנו ורק עכשיו אנחנו מתוודים לו. המחיר מוסתר במידה רבה מהציבור, ציבור שנשאר אדיש למדי בעיקר כי הוא מוטרד הרבה יותר מהצורך לקיים את עצמו בכבוד במערכת כלכלית אכזרית. למרות זאת, פה ושם קיימים אנשים שמתחילים להבין שהמציאות הפוליטית משתנה לרעה כאשר קצב השינוי הולך וגובר.

 

 

אין גבולות

 

נתחיל בטריוויאלי – ישראל היא המדינה היחידה בעולם ללא גבולות מוגדרים ומוסכמים. להעדר גבולות מוכרים יש השלכות מרחיקות לכת על כמות לא מבוטלת של אזרחים שנמצאים באי-וודאות מתמדת לגבי עתיד שהותם במקום מגוריהם. כל עוד לא הסכמנו על הגבול המזרחי שלנו עם הפלשתינים יש כ-120,000 אזרחים שחייבים לקחת בחשבון שהסכם עתידי יחזיר אותם לתוך גבולות הקו הירוק (או לתוך גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון).

 

 

דמוקרטיה נחלשת

 

המדינה מתקשה לתחזק את האופי הדמוקרטי שלה כאשר בחלק ארץ שבשליטת המדינה (הגדה המערבית ובמידה מסויימת גם עזה) קיים כיבוש ושליטה צבאית שנמשך כבר 47 שנה על בין 2 ל-4.5 מיליון פלשתינים (תלוי את מי אתה סופר ולמי אתה מאמין). הדמוקרטיה נמצאת בנסיגה.

 

אלימות המשטרה, תופעה יום יומית בגדה המערבית מול הפלשתינים (לעתים קרובות) ומול היהודים (לעתים פחות קרובות), הועתקה ללא כל קושי ומאמץ לתוך הקו הירוק. היא משגשגת כאן ומקשה כל יום על קיום מחאות ציבוריות לגיטימיות. יש ניסיונות לאמץ מעצרים מנהליים, אמצעי חביב על הרשוית בגדה המערבית נגד פלשתינים וגם נגד יהודים, גם במדינת ישראל. יחס המדינה והאמצעים שננקטים נגד מהגרים ופליטים הועתקו כפי שהם מתוך סל האמצעים שננקטים נגד פלשתינים בגדה. מחאות הבדואים בדרום נגד העתקת מגוריהם לתוך ישובים מטופלות באותן השיטות על ידי שוטרי מג״ב שמופעלים בפינוי של פלשתינים ממגוריהם בבקעת הירדן.

 

מלכ״רים של השמאל מאוימים על ידי חקיקה על מנת למנוע מימון על ידם למען פעילויות שעלולות להיות מוגדרות כ״נגד הממשלה״. מלכ״רים ומוסדות ציבור ערבים בתוך מדינת ישראל עלולים למצוא את עצמם עוברים על החוק אם הם תומכים באירועים לזכר הנכבה. משרד החינוך דורש מבתי ספר ואוניברסיטאות להיצמד לקו אידיאולוגי תומך חזק בציוניות ופטריוטיות, פחות בדמוקרטיה ועוד פחות בביקורת. בו זמנית הוא מצמצם את לימודי האזרחות בבתי הספר.

 

המדינה מתחזקת שתי מערכות חוק נפרדות, אחת, אזרחית, בתוך מדינת ישראל כאשר החוק, בדרך כלל נשמר. מערכת החוק השניה, צבאית, מופעלת בגדה המערבית והוא נשמר פחות בהרבה, גם על ידי היהודים וגם על ידי הפלשתינים. מאות אלפי חיילים ששרתו בגדה המערבית ועזה מאז 1967 נחשפו לדואליות ושבו לביתם אחרי שלמדו ששמירת החוק היא אופציונלית ותלויה במקום ובזמן. אין מקום להתפלא על כך שהאלימות והשחיתות במדינת ישראלי בעליה והממשלה עצמה מסתמנת כגורם הראשי העובר על החוק בכל תחומי הפעילות הציבורית.

 

אמצעי התקשורת, שנועדו לשמור על הדמוקרטיה, ממומנים על ידי בעלי הון מטעם ועם הזמן הפכו להיות תומכים, לעתים נלהבים, של פעילויות הממשלה במיוחד כאשר הן מופעלות כנגד פלשתינים. סיקור המצב בשטחים מוגבל היטב וסלקטיבי. זאת הסיבה שקשה לציבור לדעת שמאז תחילת סבב השיחות הנוכחי עם הרשות הפלשתינית ביולי 2013 נהרגו כ-60 פלשתינים על ידי אש צה״ל.

 

הסיקור הסלקטיבי ואוהד הממשלה אליו התרגלנו מהגדה המערבית התקבל מזן כלגיטימי, הורחב גם לנושאים אחרים, פגע קשה בתהליך המדיני ומנע מהציבור מידע חשוב על מה שקורה באמת בשטח.

 

 

יהודים נגד יהודים

 

להחלשותה של הדמוקרטיה בישראל כתוצאה מהכיבוש יש השפעה מצננת גם על היחסים עם היהודים והגולה. בעבר היה קונצנסוס בקרב הקהילות היהודיות בעולם לגבי מעמדה של ישראל, היום כבר לא. AIPAC הלובי הישראלי בוושינגטון שתמיד הייתה לו נטיה שמרנית עם רמת תמיכה לעתים מביכה בישראל קמה לו מתחרה, J-street לובי ליברלי מתעצם. הלובי החדש מעיז לבקר את מדינת ישראל בנושאים החשובים לתומכיו הצעירים והליברלים. השיח סביב J-street מתחיל להיות די קשה ולא חסרים ניסיונות לדחוק הצידה יהודים שאומנם תומכים בישראל אך לא תומכים בהמשך הכיבוש. גם באירופה נפגעת אחדות היהודים כלפי ישראל.

 

 

תנועת ה-BDS שדוגלת בחרם על ישראל, תנועה בה יש לא מעט פעילים יהודים, מייצרת אי-וודאות רבה בקהילות יהודיות בעולם. יהודים רבים מרגישים חוסר ביטחון ומהססים אם לתמוך בתנועה שמטרתה העיקרית היא להתנגד לכיבוש, או, לחילופין, להתנגד לה כי חלק מתומכיה מתנגדים ללגיטימיות של מדינת ישראל גם בגבולות הקו הירוק.

 

 

היחסים עם המיעוט הערבי

 

מחיר נוסף, גבוה במיוחד שהחברה בישראל משלמת על הכיבוש הוא הקשר עם המיעוט הערבי במדינה. כל עוד אנחנו רואים את הפלסטינים בגדה המערבית בעיקר דרך כוונת הרובים, היחס כלפי אזרחי מדינת ישראל הערבים, גם הם פלסטינאים, לא ישתנה בהרבה והם קודם כל יחשבו כנטל ביטחוני. הם יהיו תחת חשד מתמיד שלא יכול להתפוגג עד שהסכסוך לא יגיע לסיומו. עובדה היא ששנים האוכולוסיה הערבית אופלתה לרעה בתקציבים ממשלתיים והזדמנויות תעסוקה.

 

המסקנה היא שכל עוד הסכסוך ממשיך לבעור לא יהיה ניתן להכליל אותם לתוך החברה הישראלית והמדינה תשלם קנס אזרחי גבוה. לטעון שסוף הסכסוך יפתור את כל הסוגיות בין היהודים למיעוט הערבי כמובן איננו מוצדק אך ללא פתרון הסכסוך, לא נוכל להגיע לפתרונות מלאים.

 

 

זו הכלכלה טמבל

 

מאמרים רבים נכתבו על השקעות של מדינת ישראל בשטחים הכבושים. המספרים המדויקים ככל הנראה ישארו חסוים על מנת לא לגרום למהומות ברחוב. נסתפק באיזכור של האירוע האחרון, העברת סכום של 177 מיליון ש״ח על ידי חטיבת ההתיישבות של הסוכנות יהודית לשטחים, ללא ביקורת, פרוט או פיקוח, כדוגמה קלאסית לשיטת המימון. הכסף נשפך ואין פלא שהגדה המערבית היא המקום היחיד בארץ ישראל בו זוגות צעירים יכולים היום לרכוש דירה במחיר סביר. לא צריך להיות מופתעים אם כך שאלה שיש להם פחות כסף מתנגדים לרוב לנסיגה מהשטחים. רבים מהם רואים שם את עתידם הכלכלי.

 

 

המלכ״ר הישראלי ״קול אחד״ העריך לאחרונה את עלות מימון השטחים בשנה אחת בכ-4,200 ש״ח לכל אזרח ישראלי. עלות זו כמובן רק חלק קטן מהעלות הכלכלית של הכיבוש. מה שחסר היא עלות ההזדמנות (opportunity cost) של כל העסקים שלא נעשו בגלל הכיבוש. ברור לגמרי, שתוספת הפעילות העסקית עם העולם הערבי והמוסלמי (מדובר בכ-50 מדינות נוספות) בהמשך להסכם עם הפלשתינים, הייתה מחזירה את עלות פינוי השטחים ויותר מזה כעבור מספר שנים. ישראל עושה עסקים עם טורקיה בהיקף של מעל 2 מיליארד דולר בשנה. הפוטנציאל העסקי עם המדינות הערביות ויתר העולם המוסלמי (מלזיה, אינדונזיה) הוא גדול בהרבה.

 

כל אלה שעושים את ההשוואה עם מצרים וירדן בהן השפעת הסכמי השלום על הכלכלה (של ישראל) הייתה מינורית אינם מבינים את חשיבות הנושא הפלשתיני לאיש ברחוב בקהיר וברבת עמון (בניגוד לממשלות שלא אכפת להן). תחשבו איך היו מרגישים ישראלים על עשיית עסקים במדינה בה מחזיקים יהודים בתנאיים מפלים למשך 47 שנה. סיום הכיבוש והקמת מדינה פלשתינית ישפיע בגדול על מערכת היחסים הכלכלית עם העולם הערבי והמוסלמי.

 

 

דה-לגיטימציה

 

צמיחתה של תנועת ה BDS שהוזכרה כבר קודם בהקשר לקשרינו עם היהודים בגולה הוסיפה שחקן נוסף לברית הבינלאומית נגד הכיבוש. מתקיימים מאמצים שיטתיים לעשות לישראל דה-לגטימציה בפורומים בינלאומיים על מנת לפגוע באינטרסים הכלכליים והמדיניים של המדינה. ברור שבמקרים רבים, המניעים לפעילויות אלו אינם הפרות זכויות האדם של ישראל או הכיבוש אלא האנטי-שמיות והאנטי ציונות, אך הכיבוש מקל על יוזמות אלו ונותן להן לגיטימציה ובגדול. לו היינו מסיימים את הכיבוש, אף תנועת – BDS לא הייתה זוכה בסיוע בה היא זוכה היום.

 

המאמצים לעשות לישראל דה-לגיטימציה מתרחבים ומוצאים תמיכה בקלות בין אלה שלא מתעמקים בנושא ומוטים מלכתחילה. יש להם את הפוטנציאל לפגוע קשה בכלכלת ישראל שמתבססת במידה רבה על סחר חוץ. הדרך היחידה לשים לזה קץ היא על ידי סיום הכיבוש.

 

ההיסטוריון הנודע שמעון שמה (מחבר הספר: ההיסטוריה של היהודים ועורך של סדרת טלביזיה באותו שם באנגליה) טען לאחרונה בראיון עם העיתון האינטרנטי Times of Israel שאם מדינת ישראל לא תסיים את הכיבוש, הכיבוש ישים סוף למדינת ישראל.

 

 

בימים אלה בהם אנחנן חוגגים את חג הפסח, חג החירות, נכריז על כך שלא רק נשחרר את הפלשתינים אותם אנחנו מחזיקים תחת כיבוש כבר 47 שנה אלא גם את עצמנו כאשר אנחנו משלמים מחיר הולך וגובה על כך שאנחנו פוגעים בזכויותיו של עם אחר.

While we are still in the throes of yet another failed round of negotiations, this may be a good time to look around and reacquaint ourselves with what is at stake here for for our nation and our citizens if the conflict is not settled and the occupation does not come to an end. That's because when listening to the public discourse, it appears that our main aim in the negotiations is to continue with the negotiations, the longer the better, mainly to satisfy the US and possibly Ms. Livni and her party in the coalition. There is no indication and no pundit suggests that Israel is there to reach an agreement that would effectively dismantle a governing coalition crafted precisely not to reach an agreement.

While these pointless negotiations are going on, the public at large is vaguely interested but not really involved. Been there, done that, who really cares? And it's understandable, after all, there is no terror, there is no intifada, the occupation is between 20 and 60 miles away, for all we care it could be on the moon.

Well, it's not on the moon, it has been literally next door now for 47 years, give or take a few month, it has become an integral part of Israel's political environment and it is beginning to take its toll on Israel to a degree that the country has not encountered before and is only vaguely becoming aware of. This toll is largely hidden from the public eye, a public which by and large remains apathetic mainly because it more concerned about making a living in a cut-throat economy. Nevertheless, here and there people are beginning to understand that we are looking at a political reality changing for the worse, and the rate of change is increasing by the day.

No Borders

Let's start with the trivial. Israel remains the only nation in the world without a clearly defined border with its neighbors (see here). The absence of recognized borders has a severe impact on quite a few citizens who remain in uncertainty with regard to the permanency of their residence. As long as there is no fixed border, a minimum of 120,000 citizens have to take into consideration that a future peace agreement may displace them back into Israel proper, behind the Green Line at any time. That is, at this time, the best estimate for the number of settlers that may have to be evacuated under a reasonable future agreement.

A Fading Democracy and Two Legal Systems

The occupation incessantly burdens Israel's with the need to maintain its democratic character facing an ongoing challenge of tangible threats in the close and distant neighborhood. The fact that in the occupied part of the land under Israel's control (the West Bank) there is no democracy by definition (the sovereign is the commander of the Central Command of the IDF) has an ever increasing impact of the rest of the country. A military occupation that is being maintained over between 2 and 4.5 M Palestinians (depending who you count and who you believe) and this condition is considered acceptable for 47(!) years, through aquiescence, by the Israeli public, means that democracy is not only constantly challenged it is also fading.

Police brutality that is an almost daily occurence in the West-Bank where it is practiced against Palestinians (often) and against Jews (rarely) has been coopted, seamlessly, into Israel proper and is thriving there, basically unhindered, making legitimate public protests more difficult every day. Attempts are being made to coopt administrative detentions (which are used in the territories, both against Palestinians and against Jewish radicals) into Israel proper as well. The government's attitudes and measures against refugees and illegal migrants have their origins in the way Palestinians are treated in the territories. The protests by Beduins against their forced resettlement within Israel are being dispersed with the same methods applied by the same border policemen who remove Palestinians forcefully from their dwellings in the Jordan Valley and other parts of the territories.

While this is happening, liberal and left wing NGOs are being persecuted by legal means to try and prevent foreign nations from funding activities that could be considered "against the government". Arab NGOs and public institutions inside Israel proper may now find themselves breaking the law when supporting events in memory of the Nakba (the displacement of Palestinian residents from Israeli territory in the wake of the War of Independence). The Ministry of Education is bringing the Israeli school system and the Universities in line ideologically to make sure that children and students are on message. Zionism and patriotism is in, democracy less so, criticism is out and citizenship education in the school system is being curtailed.

The country is maintaining two distinct legal systems, a civil one in Israel where the law is generally enforced and a military one in the territories where it is enforced only spuriously, against Jews and Palestinians alike. Hundreds of thousands of soldiers have served in the territories ever since the 1967 war and have been exposed to this duality, taking home with them that keeping the law is optional and depends on the circumstances. No surprise then that violence and corruption in Israel has been increasing and the government itself, being at the source of the problem, is the biggest perpetrator infringing on the law liberally in all spheres of public activities.

The media, usual a guardian of democracy have become highly concentrated and are, to a large degree, supportive of government activities especially when they are directed against Palestinians. Coverage of the situation in the territories is severely limited and highly selective. It would be difficult for people to become aware of the fact that almost 60 Palestinians, including children, have been killed by Israeli security forces since the beginning of this round of the negotiations with the Palestinians Authority.

This situation is, of course not caused by the occupation but the selective and pro-government reporting legitimized throughout when covering the occupation has been extended to other issues as well and has a severe impact on the political process, keeping the public in the dark over what really is going on.

It's Jews against Jews

The onslaught on democracy in Israel through the fallout caused by the occupation has had a chilling effect on relations with and within the Jewish diaspora. While in the past Israel has largely been in the consensus of vast swaths of Jewish communities, it is distinctly becoming less so not only in the more liberal communities in the US and Europe but elsewhere as well. AIPAC, the everpresent Israel Lobby in Washington which has always had a conservative slant supporting Israel to an almost embarrassing degree has gotten competition with J-Street, it's fledgling liberal sibling. The new kid on the block, G-d forbid, dares to express criticism of the Israeli government on key issues important to its young and liberal constituency. The discourse developing around J-street's criticism of Israel is getting quite abrasive and attempts to sideline liberal Jews who are pro-Israel, just not in favor of the maintenance of the occupation, are becoming pervasive.

The BDS movement, where, not coincidentally, quite a few Jews are active, is creating considerable uncertainty in Jewish communities around the world. Many Jews feel unsure if to support BDS because of its main objective, opposition to the occupation, or else, to fight it because some of its supporters object to Israel's legitimacy no matter what. The bottom line of all this is that one can certainly ask the question if an Israel that continues to maintain the occupation has become a problem for the Jews instead of being the solution.

Relations with the Arab Citizens of Israel

Another steep price that Israeli society pays for the ongoing occupation is the relationship with the Arab minority in Israel. As long as Palestinians in the West Bank are seen mostly through the sights of a rifle, the attitude towards Arab citizens of Israel inside the Green Line, Palestininas as well, is unlikely to change materially and they too will be, first and foremost be considered a liability from a security point of view and held under constant suspicion that will not be allayed until the conflict with the Palestinians is settled. This fact is supported by clear evidence of long lasting and systemic discrimination in government funding and employment opportunities.

The upshot of course is that as long as that is so and the conflict continues to simmer, they will not be integrated into the social fabric and the state is incurring a huge civic penalty. To claim that the end of the conflict would solve all the issues with the Arab minority in Israel is of course, not warranted but without a resolution of the conflict it won't happen. Period.

It's The Economy Stupid

Lots of articles have been written about the money that Israel is spending on the territories. The exact numbers are likely to remain confidential in order not to cause an outcry among the citizens. Suffice it to say that the recent brouhaha over the transfer of money (177 Million NIS) to the territories using the good (and uncontrolled) services of the settlement division of the Jewish Agency are indicative. The money is pouring there and it's not surprising that the only place where young couples can nowadays buy apartments at reasonable prices is in the West Bank. Nobody should be startled then if the less well-off people, by and large,  are against a withdrawal from the territories. That's exactly where many of them see their economic future.

A recent estimate by an NGO pegs the yearly penalty of keeping the territories at about 4,200 NIS per year for each Israeli citizen, man woman and child. That, of course, is only a fraction of the actual economic cost of the occupation: What is missing is the opportunity cost of all the business lost or not done because of the occupation. It is quite clear that added business with the Arab and Muslim world (that would be another 50 or so countries) in the wake of an agreement with the Palestinians would, over a few years, more than pay back the costs of the evacuatlion of settlements. Israel does business with Turkey to the tune of more than 2 Billion USD a year. The potential of business with the Arab countries and the rest of the Muslim world (Malaysia, Indonesia) would be manyfold.

All those that make the comparison with Egypt and Jordan where the economic impact of the peace agreements with Israel (for Israel) has been minor, do not understand the importance of the Palestinian issue to the man on the street in Cairo and Amman (as opposed to their governments, who couldn't care less). Just consider how Israelis would feel about doing business with a country where Jews are held under extremely discriminatory conditions for 47 years. Stopping the occupation and creating a Palestinian state would make a huge impact on economic relations with the Arab and Muslim world.

De-legitimization

The recent advent of the BDS movement mentioned already in the framework of our relations with the diaspora has added another player to the international alliance against the occupation. Systematic efforts are being made to delegitimize Israel in international forums and in the economy and cause economic and political harm to Israel's interests. It is clear that in many instances these activities are motivated not only by legitimate opposition to Israel's human rights infractions and the occupation but by anti-Semitism and anti-Zionism but it is the occupation that facilitates these activities and gives them legitimacy, big time. If the occupation would come to an end, none of the BDS movements would be able to get the support they are generating now.

The efforts at de-legitimizing Israel are spreading, they find support easily among the uninformed and the biased, of which there are many the world over. They have the potential to severely effect Israel's economy which is to a large extent based on foreign trade. The only way to stop them is by ending the occupation.

As noted historian Simon Schama said recently in an interview with ToI, if Israel doesn't end the occupation, it will end Israel.

These days we are celebrating Passover, the holiday of liberty.  Let's vouch to liberate not only  the Palestinians who are subject to our occupation and have been enduring it for 47 years but also ourselves who pay an increasing price for inflicting a grave injustice on another people.

 

 

גיוס האיוולת – פיספוס הזדמנות The draft of folly

The Hebrew text will be followed by an English translation

זהו, הצליח להם, חקיקת החוק לשוויון בנטל הסתיימה לה. ממשלת ישראל שוב מצליחה לבחור באפשרויות הגרועות ביותר על מנת להגיע לתוצאה רעה באמת. מיותר לציין שהדבר האחרון שהחוק עושה, אם בכלל, הוא לגרום ליותר שיוויון בנטל. החוק מנסה לפתור בעייה שלמעשה הפסיקה להיות בוערת משום שאוכולוסיית ישראל נמצאת בעליה מתמדת. גיוס החובה מתחיל להוות יותר בעיה מאשר פתרון כי אין בעצם צורך בצעירים הרבים שעומדים לרשות לשכת הגיוס בשנים הקרובות – התייצבותם תהפוך את השרות ללא שיוויוני עוד יותר כי לצה״ל אין מקום לקלוט אותם והוא ישלח רבים מהם הביתה.

חוק הגיוס הקיים מתבסס על האתוס הציוני לפיו כל אזרחי המדינה, לפחות היהודים, אמורים לשרת כחלק מסולידריות ושותפות בגורל. גם היום האתוס הזה הוא במידה רבה מיתוס כאשר רק כ-50% של אלה שחייבים שרות בסופו של דבר מתגייסים.

למדינת ישראל, במשך למעלה מ- 60 שנה, לא הייתה בעייה מיוחדת לפטור את החרדים משרות צבאי. תחילה, המספרים היו קטנים אך הגידול הטבעי באוכלוסייה החרדית הפך את הקבוצה למאגר מכובד של צעירים ברי גיוס. לא ניתן היה יותר להתעלם מהפטור הגורף של המגזר החרדי משרות החובה. תשומת הלב של הציבור כוונה במיוחד כלפי החרדים לא כי צה״ל באמת זקוק להם אלא כי הפטור שלהם מבליט את אי השיוויון בנטל. אותו הפטור למגזר הערבי לעומת זאת, מתקבל בשוויון נפש יחסי כי הוא מאפשר למדינה למנוע מציבור זה הטבות מסויימות ומקל על אפלייתו. הפטור של החרדים מתקבל כניצול  לא כי הם לא משרתים (וכך לא מסכנים את חייהם למען המדינה) אלא כי הם, בניגוד למגזר הערבי, מקבלים הטבות מהמדינה בלי לשרת אותה.

הפתרון ההגיוני לבעיה הוא ביטול ההטבות הכלכליות לציבור החרדי בהדרגה והתנייתן במתן שרות לאומי כלשהו. גישה זו היתה מתמרצת אותם לעבוד למחייתם, דבר שהחוק החדש עושה לכאורה, אם כי כאפקט נלווה. אך גישה זו בעייתית בהיבט הפוליטי כי הציבור החרדי מצביע כגוש וקשה להתעלם ממנו בבחירות כשונה מהציבור הערבי שמפצל את הצבעותיו בדרך כלל.

צמצום ההטבות לחרדים היה ככל הנראה מספיק על מנת לשכנע חלק לא קטן מהם להתייצב לשרות כלשהו. אך ממשלת ישראל, במצב רוח האגרסיבי שלה, מעדיפה עימות. היא לא התכוונה לגעת באתוס הציוני והעדיפה ליצור חוק פיקטיבי. החוק ינסה להכריח את החרדים לאורך מספר שנים, להתייצב לשרות בצה״ל, תוך איום במעצר אם יותר מידי מחברי הקהילה לא יהיו מוכנים לשרת. החוק הוא הזוי וכולם מבינים שכאשר יגיע הזמן ויהיה ניתן באמת להכניס חרדים לכלא בגין סירובם לשרת, לא יהיה כל טעם לכך כי למדינת ישראל לא יהיה צורך בגיוס של כולם.

נוצרה כאן הזדמנות יוצאת מן הכלל לבטל, במאמץ פרלמנטרי משותף, בהובלת מפלגת העבודה, את החוק הישן שהתבסס על האתוס הציוני שמזמן עבר עליו הקלח, שקרא לכולם לשרת. במקומו היה ניתן ליצור מערכת שרות מתוחכמת שמבוססת של צבא מקצועי יחד עם גיוס סלקטיבי כאשר הטבות מקבלים רק אלה שמשרתים. הציבור הישראלי היה מקבל בהבנה מצב בו לא כולם משרתים אך אלה שמשרתים מקבלים הטבות שלא ניתנות לאחרים.

ברגע שלכולם יש את האפשרות לא לשרת (תוך ויתור על הטבות משמעותיות), אף אחד לא מרגיש פרייר. הקושי שיהיה למדינה לגייס מספיק אנשים למשימות השונות בצה״ל יהפוך להיות עניין כלכלי. במקרה זה, הממשלה ללא ספק תכיר בערך האמיתי של עשיית שלום, יותר מאשר במצב של היום כאשר כוח האדם הצבאי זמין במחיר הזדמנות, קל לגיוס וקל לשימוש.

As the efforts to legislate the new draft have finally been crowned with success, we keep being reminded that just as in other cases, the government of Israel in its infinite wisdom, managed once again to combine the worst of all choices to reach a truly bad outcome. It goes without saying that in order to accomplish the original objective, to spread the burden of military service in a more equal way, this law is ineffective and does much too little, if anything, much too late, if at all. It tries to address an issue which today, for all intents and purposes is losing relevance as the population of Israel continues to grow. Compulsory military service is becoming more of a problem than a solution since there is no real need for the increasing number of draftees that become available and by definition, national service is becoming ever more inequitable because the army just cannot accommodate the rising numbers and is becoming more selective.

What is keeping the universal draft alive is the Zionist ethos of all citizens serving the country, an ethos that already has largely been a myth for quite a while since even now only about 50% of those eligible are drafted.

The State of Israel has had no problem for 65 years not drafting Haredim for compulsory service, a population that for has, by and large, no interest in serving. While initially the numbers concerned were small, the natural growth of the Haredi population has turned this group into a sizeable pool of eligible draftees whose exemption could not be ignored anymore. That happened not so much because the army really has a need for them but mostly because Haredim, more than other groups, highlight the lack of equality in the existing system. While the exemption of the Arab population is accepted with relative equanimity and even serves as a convenient excuse for limiting their access to certain government benefits and to discriminate against them, the exemption of the Haredi population is considered abusive. Why so? Not so much because they don't serve (and thus do not risk their lives for Israel) but because Haredim, as opposed to the Arab population, get benefits without doing service.

The sensible solution to resolving this issue would have been to cut the benefits to the Haredi population gradually and make them contingent upon doing some kind of national service, not necessarily in the military. That would entice them to join the workforce which is a claimed side effect of the new draft law. That approach however is politically problematic since the Haredim are a large constituency who regularly vote en-block and can therefore not be as easily discounted as the Arab population which habitually splits its votes.

A cut in benefits of the Haredim alone would likely have been sufficient to entice a sizeable share of them to do some kind of service. But the government of Israel in it's present aggressive mood, couldn't just do that. It didn't want to touch the Zionist ethos and thus created a fictitious law that would over a period of years attempt to force more Haredim into army service threatening them (just like anybody else) with legal action should too many members of those required to serve by law continue to refuse. The law is a sham and everybody knows that by the time it might have an impact and actually put Haredim in jail, it will not be necessary anymore since the State of Israel has no more need for a universal draft.

The present situation would have been a wonderful opportunity for a joint parliamentary effort to do away once and for all with the long gone Zionist ethos that calls for universal military service and create a system that is based on a professional military and a selective draft where benefits would be handed out only to those who serve. By and large Israelis would have no problem accepting a situation by which only those who want to serve will do so and receive benefits that are not available to those who do not serve.

Once the possibility not to serve is accorded to everybody on an equal basis, nobody will feel being taken advantage of. The difficulties that the state will then have drafting enough of the right people for all the tasks in the military will become an economic issue, like they should be. Once it's purely a matter of economics, the benefits of peace may become more obvious to the government, a lot more than they are now, with a system where military manpower is available at cut-rate prices, easy to draft and easy to use.

מי הממונה באמת ? Follow the money

The Hebrew text is followed by an English version

כל שנה מתפרסם דו"ח שכר הבכירים בשרות הציבורי ומתלווים אליו הרמת גבות לגבי אי אלו משכורות נפוחות, בדרך כלל של מספר רופאים או נושאי תפקידים בנמלים או במקום אחר במערכת הציבורית. גם המשכורות של אנשי הביטחון שלנו, הרמטכ"ל והמפכ"ל זוכים להתייחסות ולעתים אף משכורת ראש הממשלה או משכורות השרים וחברי הכנסת, גם אם אלו יחסית לא גבוהות. לעומת הרמטכ"ל שמרוויח כ-75 אלף שקל ברוטו, ראש הממשלה שלנו צריך להסתפק בכ-47 אלף שקל בלבד. אין זה פלא אם כך שאשת ראש הממשלה מנסה לנפח קצת את חשבון ההוצאות של המשפחה…אבל עיני אינה צרה.

רציתי להעיר את תשומת לב הציבור לעובדה מעניינת שמטרידה אותי כבר זמן מה: בשונה מכל המדינות הדמוקרטיות שבדקתי, שבהן הדרג האזרחי הממונה משתכר הרבה יותר מכל נושא תפקיד ביטחוני במדינה, אצלנו המצב הפוך לגמרי. בדמוקרטיות בעולם, ראש המטה הכללי משתכר 30%-80% מראש הממשלה (או הנשיא), כך שההיררכיה מאוד ברורה – הדרג האזרחי לא רק ממונה אלא גם משתכר בהתאם. אצלנו, אנשי הביטחון מרוויחים יותר מ-50% מעל הדרג הממונה. מצב זה הוא הביטוי המובהק לכך שלצה"ל יש מדינה ולא ההיפך. בעל המאה הוא בעל הדעה ולא צריך להתפלא כאשר כל פעם שמישהו רוצה לנגוס בתקציב הביטחון, בסופו של דבר, משום מה זה נגמר בכישלון ומערכת הביטחון מצליחה לקבל יותר ממה שהיה מתוכנן מלכתחילה.

שלא תבינו אותי לא נכון: אינני חושב שצריך לקצץ במשכורות בכירי מערכת הביטחון שמרוויחים את שכרם ביושר. אני חושב שעקרונית לא יעלה על הדעת שהדרג האזרחי הממונה מרוויח פחות. מדובר כאן לא רק בנושא סמלי אלא בנושא ערכי. היום המסר לכולם ברור לחלוטין: ראש המטה הכללי שווה יותר מאשר ראש הממשלה (בלי להיכנס לעניינים של איוש כרגע). מערכת הביטחון שווה יותר מאשר המערכת האזרחית.

ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל בני גנץ

ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל בני גנץ
צילום: AP

צריך לציין שגם יתר המשכורות במערכת הביטחון עולות, בדרך כלל, על השכר המקביל במערכות האזרחיות (מלבד מערכת המשפט אולי ובמקרי קיצון, מערכת הבריאות). זה מצב בעייתי שצריך לתת עליו את הדעת. אין פלא שהיחס של הציבור כלפי מערכת הביטחון רציני יותר מאשר כלפי גורמים אזרחיים מקבילים. הפיתרון הוא פשוט: המשכורת הגבוהה במערכת הציבורית היא משכורתו של ראש הממשלה ו/או נשיא המדינה. כל נושא תפקיד אחר במדינה ירוויח פחות, לפחות במשכורתו הבסיסית. המדינות הדמוקרטיות נוהגות כך. אנחנו משום מה, לא. למה בעצם?

When you want to know where the center of power really is or who in fact is in charge, following the money is usually a good way to start. Every year come January, the Israeli Min. of Finance publishes the list of officials with the highest salaries in the public service. The publication regularly results in a media outcry accompanied by much huffing and puffing over the outrageous salaries paid to a chosen few officials, be it doctors working in the public health system or port pilots who skipper their tugs for one of Israel's state owned ports. Naturally, the list never fails to include Israel's finest, the IDF Chief of Staff and the Police Commissioner and not infrequently it includes the Prime Minister, government ministers and members of the Knesset as well even if the salaries of our elected officials aren't really in the top leagues.

Compared to the Chief of Staff who goes home with roughly 75,000 NIS before tax, PM Netanyahu has to make ends meet with a measly 47,000 NIS. No wonder that Sarah every once in a while sees the need to pad her husband's expense account. But this article isn't just about the money.

What I would like to draw everybody's attention to is a curious fact that has bothered me for quite a while: While all democracies I checked give a clear and substantial  salary preference to the civilians in charge of the military and the police in their countries, Israel does the exact opposite. European democracies and the US will pay their Chief of Staff between 30% and 80% of the salary paid to the Prime Minister or President so the hierarchy is quite clear: The elected cilvilan leadership outranks the military not only in their positions but also in their salary. Here in Israel the top security people pull in more than 50% more than their civilian superiors. This is the clearest indicator that the Israel Defence Forces (IDF) have a country and not the other way around.

Here, just like in most places, the golden rule applies: He who has the gold makes the rules. One shouldn't be surprised then that any attempt to reduce the defence budget will regularly result at best in failure, at worst in an increase over the original budget proposal.

Now please do not misunderstand me: I don't begrudge our best and finest their well earned salaries, they do put their life on the line every once in a while (full disclosure: I get my pension from the defence budget). I just think that in principle, a situation where civilian superiors earn substantially less money than their military subordinates is unacceptable. This is not only an issue of symbolic significance, it is an indication of a skewed value system. The message is clear: The position of the Chief of Staff is worth more than the position of the Prime Minister. Members of the subordinated security apparatus (which includes the IDF, the Mossad and the Shabak) are held in higher regard and compensated better throughout the ranks than their fellow civilian equals and superiors who ostensibly are in charge. Nobody should be surprised then that the public relates to the members of the security apparatus with more reverence than to the civilian officials of equivalent or higher rank and gives their opinions more credit.

The implications of this distortion are serious and are one of the main reasons for the overwhelming power the security apparatus wields in Israel's policy making process, to the detriment of the elected civilian leadership. Paying elected officials higher salaries than that of their subordinates in the security apparatus will go a long way in resolving this problem. Doing so will not only save the country a lot of money by making it possible to trim the defence budget but also rectify the present imbalance between the civilian and the security establishment. All other democracies do it that way, they know why.

הטייה נגד השלום Biased against peace

The Hebrew text will be followed by an English translation

באירוע שהתקיים לאחרונה בתל-אביב, סיפר הפסיכולוג הנודע וזוכה פרס נובל דניאל כהנמן על שלוש הטייות אנושיות שמקשות על יישוב סכסוכים ועשיית שלום, לא רק באזרונו. ההטייה הראשונה גורסת שעמדות הצד שמנגד מבוססות על תכונות שורשיות בזמן שהעמדות שלנו הן, לכאורה, עמדות שבאות כתגובה להתגרות הצד השני. דוגמה טובה היא הטענה שנשמעת הרבה שעמדות הערבים הן תוצאה של שנאה שורשית מימים ימימה או שעמדות מדינות אירופה מונחות במידה רבה על ידי אנטישמיות שקיימת שם מאז ומתמיד. הקביעה שעמדות הצד השני מבוססות על תכונות שורשיות מאפשרת לנו להסיק שאין מקום לשנות את עמדתנו כי בכל מקרה, הצד השני לא ישתנה. מובן מאליו שעמדותינו הן תגובות לצד השני בלבד ועקב כך, לכוארה קלות לשינוי. מיותר לציין שזה מאשפר לנו להתעלם מתרומתנו לסכסוך – אחרי הכל, מה שלא נעשה לא ישפיע על הצד השני. נהדר כי אין צורך לשנות כלום, לא את ההתנהגות ולא את המעשים שלנו ..

הטייה נוספת, לא פחות קטלנית ליישוב סכסוכים היא זו של השקיפות. מסיבה כלשהי, אנחנו כבודדים או בקבוצה יוצאים מתוך ההנחה שהצד השני מבין לחלטוין שהכוונות שלנו רציניות ואנחנו באמת רוצים ליישב את הסכסוך. אנחנו לא מעלים על הדעת שהמעשים שלנו לא גורמים לאותו רושם אצל הצד שמנגד. כך קורה שאנחנו רוצים שלום, מאוד רוצים שלום, שלום אמיתי, באמת, בזמן שאנחנו מקימים התנחלויות שוב ושוב. אנחנו מצפים שהצד השני, לכאורה, יבין שאנחנו באמת רוצים שלום ללא קשר למעשים שלנו.

ההטייה השלישית שפוגעת במאמצי השלום היא החשדנות. ברור לגמרי שתוך כדי סכסוך, מנהיגים חשדניים ולא מתפשרים נתפסים על ידי הציבור כחכמים יותר, קשוחים יותר וביטחוניים ויתר מאשר  ההססנים הנאיביים שמוכנים לתת אמון בצד השני ולהתפשר על מנת ליישב את הסכסוך. לא שאין מקום לחשדנות אך אין בסיס לתעדוף ברור לחשדנות על נכונות להתפשר.

אלה שלוש הטייות אנושיות שמנהיגים חייבים להכיר בהן וחייבים למתן אותן אם ברצונם באמת  להתמודד עם סכסוך וליישב אותו. האם המנהיגים שלנו עושים זאת ? לא ולא. הם חוזרים ועושים את המיטב על מנת למנוע יישוב הסכסוך. השאלה היחידה היא אם הם עושים זאת מחוסד ידיעה או בכוונה. אם הם עושים זאת מחוסר ידיעה אז כדאי שיידעו ואם בכוונה, אנחנו חייבם לסלק אותם. עכשיו.

At a recent event in Tel-Aviv, noted Psychologist and Nobel Prize winner Daniel Kahaneman pointed out three frequent biases held by individuals and groups when addressing adversaries in conflict situations. One major bias is the one by which we attribute to our adversaries primarily actions governed by characteristics which are part of their nature whereas when we describe our own actions we relate to them as reactions to provocations of the other side. An example would be the often repeated claim that the Arabs have a visceral basic hatred against anything Jewish or that Antisemitism is deeply rooted in Europe and thus explains European political attitudes towards Israel. By determining that the other's actions and behavior are based on deeply rooted characteristics, we immediately conclude that these are unlikely to change, as opposed to our own ability to change attitudes since our's are presumably only short term reactions to the behavior of the other side. Needless to say that this is great since it permits us to completely ignore our own contribution to the conflict – after all the assumption is that whatever we do, the other side will always be like they are. Which is wonderful since we won't have to change our actions or behavior…

Another bias, not any less lethal for conflict resolution, is that of transparency. For some reason, we, as individuals or groups, assume that our adversary understands very clearly that our intentions are honest and we really do want to settle the conflict. It never occurs to us that our own actions really do not make that impression on the other side. This is how we really very much want peace, real peace, I mean really while putting up settlement after settlement. The other side, presumably must understand that we really do want peace, regardless of our actions.

And the third peace killer so to speak is the bias of suspicion. It is quite clear that in a conflict situation, leaders who are suspicious and unwilling to compromise will be considered by their public to be much smarter, tougher and security minded than what the same public perceives to be the naive weaklings who are willing to trust the other side and settle a conflict by compromising. Not that there is no room for suspicion but there is little basis to give suspicion more credence than the willingness to compromise.

These are three inherent human biases leaders should be aware of and have to compensate for if they really want to deal with the conflict in a constructive way. Conflict resolution requires it. Do our leaders do that ? Not really, not by any stretch of the imagination. To the contrary, they consistently and materially reinforce all of these biases, all the time. It's as if they are doing their utmost to prevent a resolution of the conlict. The only question is if they are doing it innocently or on purpose. If it is in innocence, they should know better. If they do it on purpose we should kick them out of office. Now.

ישראל, בעיה ליהודים או פיתרון ? Israel, problem or solution for the Jews

The Hebrew text will be followed by an English translation

לפני מספר ימים השתתפתי בערב מיוחד שאורגן לרגל יום הולדתו ה-90 של אורי אבנרי. באירוע התקיים פאנל בהשתתפות פרופ׳ שלמה זנד, מרון בנבנישתי, יצחק ליבני, עו״ד טליה ששון ואורי אבנרי עצמו. כותרת הדיון הייתה: האם מדינת ישראל תהיה קיימת בעוד 90 שנה ?

אין לי עניין לפרט את אשר נאמר על ידי המשתתפים – לא היו שם דברים מרעישים במיוחד. מה כבר ניתן לחזות כאשר תאריך היעד הוא בעוד 90 שנה ? חייבים להתמקד בהווה ובעתיד הקרוב ובהקשר זה, עו״ד טליה ששון עשתה את העבודה: היא הדגישה את הצורך לסיים את הכיבוש על מנת לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לעומתה המשתתפים האחרים רק התפלספו. היא גם חזרה על אמירה קשה שנאמרה בכינוס יהודי באנגליה בו היא השתתפה בספטמבר השנה: ״מדינת ישראל, במקום להיות הפתרון לעם היהודי, הופכת להיות הבעיה״.

ישראלי שקורא את הדברים הללו מייד מרים גבה: מה, ישראל הופכת להיות הבעייה ? על מה הם מדברים ? יהודים חוטפים מכות ברחובות סידני, יורים ברבנים ודוקרים אותם ברוסיה ובכל אירופה ודרום אמריקה ואיפה לא האנטישמיות רק גוברת וישראל הופכת לבעייה ? זה מה שהיו אומרים רוב הישראלים. הם היו אומרים זאת בלי להניד עפעף למרות ששמעו את ראש הממשלה נתניהו אומר בפעם המי יודע כמה שהגרעין האיראני מהווה איום קיומי על ישראל וכולם בסכנה מהטילים שבידי חזבאללה בלבנון וחמאס בעזה.

הם היו ממשיכים לומר זאת גם אחרי ששר האוצר לפיד הכריז בציבור, בניו-יורק שהיהודים בטוחים יותר שם מאשר בארץ ואחרי שמספר לא קטן של אזרחי ישראל התיישבו בברלין, מכל המקומות. הם היו עומדים על כך שישראל היא הפיתרון ליהודים למרות שהיא המדינה היחידה במערב בה להיהודים אין חופש דת של ממש – אם אתה לא אורתודוקסי אלא רפורמי או קונסרבטיבי, האפשרויות שלך לממש את אמונתך מוגבלות, לעתים בצורה חריפה. הם היו אומרים שישראל היא הפיתרון למרות שהמדינה שקבלה את היהודים האתיופים וסייעה להם להשתקע כאן ממשיכה להפלות אותם לרעה בגין צבע עורם.

הם היו דוחים את הטענה שישראל הופכת לבעייה עבור היהודים בתפוצות למרות שאין ספק, שמעשיה של ישראל במסגרת הכיבוש גורמים להפגנות רבות, ונדליזם ולעתים למעשי אלימות של ממש לא רק נגד מטרות ישראליות בעולם אלא גם נגד מטרות יהודיות. הם היו עומדים על כך שישראל איננה הופכת לבעייה למרות שפעילות צבאית יעודית של ישראל נגד ארגוני טרור, גם אם היא חוקית, גוררת לעתים מעשי נקם קטלניים נגד מטרות יהודיות בתפוצות. הם היו עומדים על כך שישראל לא הופכת לבעייה של היהודים למרות שהמדינה נוקטת בצעדים שלעתים אינם תואמים לערכים יהודים ליברלים ולא פחות, לערכי הדת היהודית. וכמובן ישראלים לא רואים כל בעייה לפנות ליהודים בתפוצות בשאלה, אם הם, תחת לחץ, היו תומכים במדינת ישראל או במדינה שבה הם חיים, כפי שעשינו זאת רק לאחרונה בסקר של ארגון ישראלי.

אז מה יש לנו כאן ? האם מדינת ישראל היא הפתרון לעם היהודי, מקום מפלט בו היהודים יכולים להרגיש בטוחים ולעלות ארצה ללא חשש כפי שהרצל חזה? או האם המדינה בהתנהלותה הקלוקלת המדינית והפוליטית מהווה בעייה שמונעת מחלק גדול מהיהודים להגיע מחד ומאידח פוגעת ביהודים בתפוצות שהופכים להיות מטרה שסופגת את תחושות הזעם המופנות כלפי מדינת ישראל בעולם ?

לו היינו נוקטים בגישה רציונאלית היינו מייצרים היזון חוזר חיובי: שיפור החברה האזרחית על מנת להתאים אותה לנורמות המקובלות במדינות המובילות במערב וחתימת הסכם עם הפלשתינים היו מאפשרים לנו לסיים את הכיבוש ולשמור על ערכי יסוד הדמוקרטים של מדינת ישראל. כך גם היינו ממתנים את העויינות כלפי ישראל ובהשלכה, כלפי היהודים בתפוצות. קרוב לוודאי שהאחרונים היו מוצאים עניין בעליה לישראל והיו מגיעים למדינה שסוף סוף משתלבת כאן באזור.

התחלנו במאמץ אך אם לא נגביר את הקצב, גורלה של מדינת ישראל, כפ שנרמז על ידי חברי הפנל באירוע של אבנרי, עלול להיות דומה לגורלה של מלכות הצלבנים ששלטה כאן לפני כ-1000 שנה למשך 200 שנה בלבד: היא התפרקה לא רק על רקע הלחץ של המוסלמים מסביב אלא לא פחות על רקע בעיות פנימיות שגרמו לכך שהצלבנים שחיו כאן התחילו לחזור למדינות מוצאם כי הייתה להם אלטרנטיבה. לעומתם אחרים בחרו שלא להגיע כי ארץ ישראל לא הוותה עבורם מוקד משיכה.

גם לישראלים רבים היום יש אלטרנטיבה ויותר מידי יהודים בתפוצות בוחרים שלא להגיע.

Last week I attended an evening honoring Uri Avnery on his 90th birthday. Avnery, straight as a ramrod and looking not a day over 70,  formerly the enfant terrible of the Israeli political scene, has become the grand old man of the left. When he first voiced his progressive visions for Israeli-Palestinian coexistence in the 50ties, 60ties and 70ties of the last century they were revolutionary and utterly scared the Israeli establishment which took care to sideline him politically. Today central elements of his views like his very early call for a Palestinian State next to Israel have become well accepted not only among the left but among the moderate right as well with even PM Netanyahu supporting, or at least pretending to support the two-state solution. In short, Avnery's views don't scare anybody anymore.

So to give the event a a modicum of controversy, the panel discussion was titled: "Will Israel exist 90 years from now ?". Needless to say, this is not a question anyone would raise about any other country in the world. Participants included Prof. Shlomo Sand, Meron Benvenisti, Yitzhak Livni, Talia Sasson and of course Ury Avnery.

I won't go into the details of what was covered by the panelists – no amazing revelations or predictions there, either way and little disagreement to boot. After all, what can you really predict when the target date is 90 years away? You should concentrate on the present and near future and in that regard, the clearest vision and the most pragmatic approach was presented by Attorney Talia Sasson. Not only did she spell out loud and clear what the other panelists philosophized over, namely that the occupation has to go or else a Jewish and democratic Israel has no viable future, but she also repeated a powerful statement she picked up at a Jewish confab in England in September this year: It appears that to an ever increasing degree, Israel, instead of being the solution for the Jewish people, is becoming the problem for them.

Any Israeli who reads this statement has to do a double take: What, Israel is becoming the problem ? What are they talking about ? Jews are getting beaten up in the streets of Sydney, Rabbis get shot and stabbed in Russia, anti-Semites are on the prowl in Europe, South-America and where not and we are becoming the problem ?

"Israel is the only place in the world where Jews can feel safe"…That's what most Israelis would say. They would say so without batting their eyelids, even after listening to PM Netanyahu warning us for the umpteenth time that the Iranian nuclear program is an existential threat to Israel (and the Jewish people, no less) and that Hizbollah's missiles in Lebanon and those of Hamas in Gaza are a threat to everybody's life and property.

They would say so after Minister of Finance Lapid declared in public and in New York  that Jews are safer there than in Israel and after many of their fellow countrymen have elected to settle, temporarily no doubt, in Berlin, of all places. They would insist that Israel is the home for the Jews although it is pretty much the only country in the Western world where Jews do not have complete freedom of religion – if you happen not to be Orthodox but rather Reform or Conservative, your ability to practice your faith is still hampered, sometimes severely so. And they would insist that Israel is the solution for the Jews even though while the country has generally been welcoming to our Ethiopian brethren and immigrants from the former Soviet Union, as groups they continue to be discriminated against because of their origin or perceived lack of Jewishness.

They would refute the claim that Israel is becoming the problem for world Jewry although undoubtedly, Israel's actions, in particular those that are related to the occupation of Palestinian lands and our frequent military incursions into Palestinian territory, provoke demonstrations, acts of vandalism and sometimes violence not only against Israeli targets the world over but also against Jewish targets.They would maintain that Israel is not becoming the problem even though sometimes, its military actions against terrorists, legitimate as they may be, are followed by deadly retribution against Jewish targets abroad.

They would insist that Israel is not becoming a problem for the Jews even though the state pursues policies which, often enough, are incompatible with Jewish liberal values and to no lesser degree, with Jewish religious values making many Jews feel ashamed of Israel. And of course Israelis have no problem asking Jews abroad in a survey, if put on the spot, would they stand by Israel or rather by the country they live in ? That's what an Israeli organization just recently did.

So what is it then? Is Israel the solution for world Jewry, a safe haven for them as Theodor Herzl envisaged and all should come on aliya? Or else, is it becoming the problem, not only being unattractive as a place to settle because of its internal problems and limited civil society but at the same time, through some of its actions, making Jews ashamed while reinvigorating anti-Semitic undercurrents among non-Jews the world over who focus their anger against the Jewish State on Jewish communities in their country?

Making Israel a better and more equitable place for Jews and all other citizens would be a rational approach that would spawn a positive feedback loop. We must improve our civil society to bring it more in line with what is acceptable in the US and Europe to increase equality. Forging a final status agreement with the Palestinians to bring the occupation to an end is an imperative that would enable Israel to restore eroding democratic values and go a long way to attenuate the widespread enmity against Israel, and, by projection, Jews the world over. The latter would find Israel more attractive and would be more inclined to come on aliya to a country that finally will be able to integrate into the region and live in peace with its neighbors.

Paradoxically then the more attractive we will make Israel for Jews in the diaspora, the better Jewish communities outside Israel will fare within their environment. This of course also means that all Jews, wherever they are, have a major stake in making Israel a better place.

This is work in progress but If we don't engage in a sincere effort to make it happen fast, Israel just might suffer the fate of the relatively short lived Crusader Kingdom in the Holyland about a millenium ago, as some of the panelists at the Avnery event hinted: After 200 years it crumbled as much as a result of the pressure from the surrounding Muslim population as from the fact that internal conditions were poor, many crusaders returned to the countries they came from and those that stayed on were not joined by newcomers since there was no particular attraction to come and live in Eretz Israel.