The Hebrew text is followed by an English translation

זה לקח קצת זמן להכניס את התרשמויותיי מהאירוע של שמעון פרס לפרספקטיבה. אני מתכוון לועידת הנשיא ולא למסיבת יום ההולדת. כאשר הסתובבתי במרכז הקונגרסים הבינלאומי בירושלים לא לקח לי הרבה זמן לקלוט את השליטה האבסולוטית של השבת הלבן. למרות שהמוח שלנו מתוכנת להגיד לנו להיות רגועים כאשר אנחנו בסביבה של אנשים אשר דומים לנו,  אישית זה פחות נוח לי כי במציאות אליה אני נחשף יש בדרך כלל גוון רב יותר. ואני אוהב גוון. הרבה גוון. ואני מחפש אותו. בועידת הנשיא היה קשה למצוא אותו.

כאשר שמעתי מה נאמר ובמיוחד מה לא נאמר, הבתני בכאב, שאנחנו נמצאים על אי. אי שמתרחק מהמקום בו נמצאים כל האחרים. אי שנגיש רק לאנשים שעשים מאמץ מיוחד, ממוקד. קונים כרטיס. נגיש רק לאנשים שאוהבים אותנו, שמוכנים לשלם מחיר, אם זה מחיר רוחני או חומרי. מי שניטראלי, ביקורתי או לא מוכן לשלם מחיר, שלא ינסה אפילו להגיע.

כשונה מרוב מדינות העולם אנחנו לא נגישים לחילופים רב כיווניים של כל מה שמדינות מחליפות ביניהן. כסף עדיין זורם, לשני הכיוונים. רעיונות ? יצוא בלבד. אנחנו לא מקשיבים. באופן אבסורדי, העובדה שאנחנו לא מקשיבים היא אחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו טובים כל כך במה שאנחנו עושים: אף אחד לא יכול להגיד לנו שזה לא עובד. אנחנו אפילו לא יודיעם שניסו את זה לפנינו. אנחנו לא ניתנים לשכנוע. אנחנו יודעים יותר טוב. שתלכו כולכם לעזאזל, אנחנו נצליח.

בטכנולוגיה, גישה זו ("אנחנו לא מקשיבים") היא נכס של ממש. אל תבלבלו אותנו עם עובדות. אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לעשות כל דבר. ואנחנו מוכיחים זאת מחברת הזנק (start-up) לחברת הזנק, מאקזיט לאקזיט. אין כמו הצלחה. יותר מ-700 חברות הזנק רק בתל-אביב. יותר ממיליארד דולר תמורת חברת "ווייז". הכסף מדבר.

באותו זמן שגישה זו הביאה לנו הצלחה טכנולוגית וכלכלית יוצאת דופן, היא תרמה לבדידות הרוחנית שלנו מהעולם. עם בני אדם הסיפור אחר לגמרי. מלבד תיירים שבאים לכאן לראות את הנופים שמראים להם, מי שבא לכאן בא מסיבה אחת בלבד: לחפש רעיונות חדשים וטכנולוגיות. שום דבר אחר. הם לא רואים דברים אחרים. לרוב הם לא רוצים לראות. זה מסיח את הדעת. זה יכול להיות לא נעים. לעתים מפחיד. יותר טוב לא להסתכל. להיכנס ולצאת, לקנות את החברה, את המניות, את ההברקות. ולברוח. אתם יודעים למה אני מתכוון, לא ? זה הכיבוש, טיפש !

בפוליטיקה ומדינאות, אותה גישה של " אנחנו לא מקשיבים" שהפכה אותנו למעצמת על טכנולוגית הופכת להיות מרשם לאסון. על מנת שאנשים ישארו איתנו, נחנו חייבים להקשיב להם. אם אנחנו לא מקשיבים, הם מתנתקים מאיתנו, פיזית ורוחנית.

ההתנתקת הרוחנית שלנו מהעולם שזורם באיטיות לכוון של יותר דמוקרטיה וזכוית אדם תוארה באופן מיוחד על ידי הפרופ' להיסטוריה, יובל נוח הררי: ישראל תקועה ומסתובבת לה במערבולת לצידי נהר גדול שזורם לכוון אחד בלבד. העולם זורם כמו הנהר ואנחנו תקועים בצידי הנהר. אני יודע, יש מדינות אחרות אשר תקועות במערבולות דומות, צפון קוריאה, קובה, סוריה ואיראן. האחרונה הייתה תקועה עד לפני שבוע.

בכל אירוע בועידה בו השתתפתי, ללא קשר אם זה היה נאום או פאנל, מי דיבר ועל מה, היה סאבטקסט ברור וחזק: למה לעזאזל ישראל לא עושה שלום עם הפלשתינים ? לא רק באירועים בהם השלום היה נושא הדיבור (מספר קטן), זה היה באויר בכל מקום. העדרותה של נוכחות פלשתינית וערבית בועידה רק הוסיפה לתחושה זו. הרושם היה שכולם קצת יותר מאופקים, כולם חשבו על זה בזמן שניסו לחשוב בכוח על משהו אחר. הועידה היה באמת מקום נעים על מנת לחשוב על משהו אחר, לא לחשוב על הכיבוש. איך זה יכול להיות ? הרי אם יש דבר אחד שמזהה את שמעון פרס יותר מכל דבר אחר זה המאמצים שלו לסיים את הכיבוש.

אנחנו חייבים להיות ערים לכך שכל עוד אנחנו ממשיכים במסע האיוולת שלנו, הנתק מהעולם יגבר, יהפוך לגלוי יותר ויפגע בנו, בכלכלה וברוח שלנו. בימים בהם חייו של שמעון פרס מתקרבים לסיומם (סטטיסטית בלבד, בפועל הוא בטח יוכיח לנו שזה לא כך) אנחנו חייבים למצוא משהו או מישהו שלא רק יכול לחולל אופטימיות כמו הנשיא אלא גם תוצאות של ממש בכל הנוגע לבעייה העיקרית שלנו: סיום הכיבוש ועשיית שלום עם הפלשתינים.

It took me a while to put my impressions from the Peres extravaganza into perspective.  I refer to the presidential conference, not the birthday party. While walking around at the International Convention Center in Jerusalem it didn't take me too long to become aware of the overwhelming predominance of the white tribe. Although our brain tells us to be at ease when we are around people who look like us, I personally find it disconcerting since in my reality I am usually exposed to more variety. And I like variety, a lot. And I look for it. And there, at the conference, it was difficult to find.

Listening to what was said and particularly what was not, I became painfully aware that we are on an island. An island that is floating away from where everybody else is. An island accessible only to people who make a special, directed effort. Buy a ticket. Accessible only to people who love us, who are willing to pay a price, may it be a spiritual price or a material price. Those that are neutral, critical, or don't want to pay a price need not even try.

Unlike most other nations today we are not accessible through a free gradual multi-directional exchange of whatever people and nations exchange. Money still flows. Both ways. Ideas? Export only. We don't listen. Curiously enough, the fact that we don't listen is one of the reasons we are so good at what we do: Nobody can tell us it won't work. We don't even know it's been tried before. We are impervious to what others tell us. We know better, after all. Damn you all, we'll make it work.

In technology, that mindset is a huge asset. Don't confuse us with facts. We know we can do anything. And we prove it, from Start-Up to Start-Up, from exit to exit. Nothing succeeds like success. More than 700 Start-Ups in Tel-Aviv alone. A Billion Dollars plus for Waze. Money talks.

At the same time as this mindset has brought us tremendous economic and technological success it has contributed to our spiritual isolation from the world. With people, it's another story altogether. Other than tourists who come here for the vistas they are shown, people come here often for one purpose only: To look for new ideas and technologies. And they don't see all the other stuff. They mostly don't want to. It's a little distracting. It can even be unpleasant. Scary at times. Better not look. In and out, buy the company, buy the shares, take the ideas. And run. You know what I mean, don't you ? It's the occupation, stupid.

In politics and statesmanship, the very "we don't listen" mindset which made us into a technological superpower is a clear and unmitigated recipe for disaster. People need to be listened to to stay with you. If you don't listen, they go away. Physically and spiritually.

Our spiritual disconnect from the world which, by and large is flowing, ever so slowly, towards more democracy and human rights was described very aptly by history professor Yuval Noah Harari: Israel is stuck revolving in a vortex at the side of a large river which is proceeding into one direction only. The world flows like the river does and we are stuck at the banks of the river. I know, there are other nations stuck in similar vortices, North Korea, Cuba, Syria and Iran. The latter was stuck, at least until a few days ago.

At every event I attended at the conference, regardless of what it was, a speech or a panel, regardless who spoke and about what there was a very loud and clear subtext: Why for crying out loud, isn't Israel making peace with the Palestinians? Not only at the occasions where peace was actually part of the matter to be discussed (a select few), it was in the air everywhere else. And the absence of a noticeable Arab or Palestinian presence at the event made it even more ominous. It seemed to me that everybody was a little bit subdued, everybody thought about it, while doing something else to keep their minds occupied. And the conference was indeed a pleasant event to occupy your mind with, to avoid thinking about the occupation. But, how is that possible ? After all, the one thing that Shimon Peres is identified with more than any of his other achievements, are his efforts to end the occupation.

We should be aware that as long as we continue on our very own "March of Folly", the disconnect from the world will only increase, will only become more obvious, will only do more harm to us, to our economy and to our spirits.  And as Shimon Peres' life is drawing to a close (solely based on statistics, Peres will probably prove to us otherwise) we as a community, better come up with something or somebody who can not only produce similar optimism as our President, but also more tangible results with regard to our real problem: How to end the occupation and make peace with the Palestinians.

חברי המפלגה כבר התחילו להתרגל להתנהלות לא מתחשבת ולא דמוקרטית של הנהלת המפלגה כפי שבאה לידי ביטוי בבחירות לועידה וגם בועידות בהן הועברו החלטות חד-צדדיות ו/או קיצוניות בעלות השלכות מרחיקות לכת, באמצעות הוראות שעה ו/או ללא דיון וללא אפשרות תיקון/ערעור.

אם כך היו לנו בהחלט סיבות להיות מודאגים מהערכות המפלגה לבחירות המוניציפליות שהחלו די באיחור. גילוי נאות – אני הייתי מעורב בנסיון להגיע לרשימה מוסכמת למועצה בנתניה (כמגשר בלבד, ללא כל חלק בהתמודדות). המעורבות שלי הגבירה בי את הערנות לנעשה במערכת הבחירות המוניציפלית במספר מקומות נוספים, כפי שהיא מנוהלת על ידי המפלגה. להלן הסיפור של ארבעה מקומות כפי שהוא מצטייר כרגע:

נתניה: תקנון הבחירות שונה על מנת לאפשר לועדת ההתערבות של המפלגה לבטל את הדרישה שמועמד יהיה ללא הרשעה פלילית. נחשו למה – לגמרי במקרה מתמודד מועמד עם הרשעה פלילית ברשימה שמקבלת את גיבוי מועצת הפועלים בעיר.

הוד השרון: התקיימו בחירות בסניף, דמוקרטיות להפליא ונבחרו שני מועמדים צעירים, רציניים, מצויינים. פנים חדשות. נכון לכתיבת שורות אלו, משום מה, התוצאות טרם התפרסמו רשמית. האם ועדת ההתערבות טרם אמרה את המילה האחרונה ?

תל-אביב: התקבלה ההחלטה המבורכת על עריכת בחירות דמוקרטיות במחוז על מנת לקבוע את רשימת המועמדים למועצה. למה עומדת המפלגה על הזכות לקבוע מי עומד בראש הרשימה ללא קשר לתוצאות (באמצעות התקנון כמובן) ?

ראש העין: שם התחיל מזכיר הסניף בקמפיין מלא כולל שלטי תפוצות בלי שהוא נבחר/נקבע כמועמד על ידי בחירות במועצת הסניף או כל גורם אחר.

לקינוח העיר חיפה: חגיגת דמוקרטיה של ממש…המשימה הייתה (ככל הנראה) איך להוריד את האיש החזק המוביל ממקומו. נערך סקר עם שאלה מנחה שנתנה כיוון, איך לא, לטובת המתחרה הרשאי. תוצאות הסקר היו נמוכות (ז.א. שני המועמדים קיבלו מספרים חד סיפרתיים) ובהפרש של פחות מאחוז, כמובן לטובת המומעד לגביו נשאלה השאלה המנחה. ללא כל קשר מי המועמד הטוב יותר, השיטה פסולה מיסודה.

אנחנו, חברי מפלגת העבודה, אסור לנו לקבל התנהלות נלוזה שכזו. תפקידנו להתריע בשער ולדאוג לכך שהבחירות תהיינה דמוקרטיות ושקופות. חייבים לשים סוף להתנהלות הלא דמוקרטית של הנהלת המפלגה שפוגעת בתדמית המפלגה בכל מקום.

עד שהנהלת המפלגה לא רואה בדמוקרטיה ערך עליון, לא נחזור לשלטון.

The Hebrew text will be followed by an English translation

מלבד מספר אנשים בודדים שמזכירים את הצורך בפתרון פוליטי לסכסוך עם הפלשתינים בעת אירועים מיוחדים כמו ביקור של מזכיר המדינה ג'יון קרי או בתגובה להתבטאויות של מנהיג ערבי שמצדד ברוח זו, הפוליטיקה הישראלית למעשה החליטה לוותר על הנושא החשוב והדחוף ביותר בחיי מדינת ישראל היום.

הגדה המערבית רותחת, טרור מרים את ראשו, הטילים מעזה ממשיכים לטפטף, העולם הערבי סביבנו בוער, אירופה וארה"ב לוחצים אך ממשלת ישראל החליטה לוותר על הטיפול בסוגיה. תהליך של שלום עכשיו אינו מתאים לנו. הוא עלול לגרום לפרוק הקואליציה. יאיר לפיד ונפתלי בנט יצטרכו לריב.

הנושאים הבלעדיים בתחום יחסי החוץ שלגיטימיים הם איראן וסוריה ואלה על רקע הסכנה הבלתי קונבנציונאלית בלבד. צריך לומר את האמת – אצלנו אלה לא נושאי חוץ אלא נושאי ביטחון בלבד והדבר היחידי שעומד על הפרק הוא מתי ישראל תתקוף והיכן והאם להשאיר את ההתקפות בידי ארה"ב.

משרד החוץ שרק לעתים רחוקות היה מוקד כוח נהפך לאימפוטנטי לחלוטין. האופוזיציה בכנסת שהצליחה בעמל רב להעביר את האג'נדה הלאומית מתהליך שלום מייגע ולא מתכנס לתחום הבוער של החברה והכלכלה, לא מצליחה עכשיו לאזן את האג'נדה חזרה וגם נעדרת כל חזון איך לדחוף את הקואליציה למו"מ עם הפלשתינים לפני שהכל מתפוצץ לנו בפנים, שוב.

לכאורה אין היום לא בקואליציה ולא באופוזיציה מנהיגות שמוכנה לקדם את תהליך השלום. ציפי לבני נשארה בודדה במערכה.

במצב כזה כאשר יש איום של ממש אין לציבור ברירה: אלא אם אין לנו בעייה להדרדר לתוך איתיפאדה שלישית, לקרב עם חזבאללה או גרוע יותר, עימות מזויין במספר חזיתות בו זמנית, עלינו לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ללהתעסק בוויתר על 1% עליות השכר בשרות הציבורי או בעליית המע"מ ב-1% כאשר אנחנו עומדים לפני איום של ממש על עתיד האומה.

עשינו את זה בעבר: כאשר קרוב לחצי מיליון אנשים יצאו לרחוב על מנת לדחוף את ממשלת ישראל תקן עיוותים במערכת החברתית/כלכלית, עיוותים שנותרו ללא מענה שנים רבות. והנה, ממשלת ישראל מצאה את הדרך לטפל בלפחות חלק מהטענות גם אם מסקנות ועדת טרכטנברג ככל הנראה לא תמומשנה בשלמותן בממשלה שקמה עלינו בניגוד לרוח המחאה הציבורית.

אם הציבור הישראלי לא יקח את היוזמה בידיו ויעלה לי"ם בצעדה המונית על מנת לשכנע את הפוליטיקאים המפוחדים שלנו שעכשיו זה הזמן לנהל מו"מ עם הפלשתינים על מנת ליישב את הסכסוך עתידנו בסכנה אמיתית.

Other than a few oddballs who, every once in a while when there is a special occasion, like a visit by US Secretary of State John Kerry or a noteworthy statement by this or that Arab statesman commenting about the need for a political solution of the conflict with the Palestinians, the Israel political scene has basically decided to disregard that single most important and urgent issue of our lives.

The West-Bank is sizzling, terrorism is raising its ugly head, the missiles from Gaza maintain an intermittent drizzle, the Arab world around us is seething, Europe and the US are pushing but our government has, for all intents and purposes decided to drop the subject. A peace process is not opportune. It might cause a fight in the coalition. Lapid and Bennett may have a fall-out.

The only legitimate foreign policy issues on the agenda are Iran and Syria, both for their non-conventional weapons threat, if for no other reason. And truth be told, we do not really view them as foreign policy issues – they are security issues only. Frankly speaking, all Israel is doing is contemplating when to launch an attack and at which target or whether to wait for the US to do so.

Our Ministry of Foreign Affairs, rarely a substantive source of power in the past has now been rendered totally impotent. The parliamentary opposition, after having successfully changed the nation's agenda from a frustrating and never-converging peace process to the burning social and economic issues of the day, still has absolutely no clue nor does it seem to have a vision for how to direct the nation towards a more balanced agenda. Nor is it particularly eager or able to push the government to do the inevitable now, negotiate with the Palestinians before the conflict blows, yet again.

It appears that at this time, there is no leadership, neither in the coalition nor in the opposition, ready to advance the peace process. A severely handicapped Tsipi Livni is all there is left to raise a lonely voice on the one issue that is the main theme of her political reinvention.

In a situation like this where there is a looming threat, an overpowering concern, a real critical issue that is not being dealt with, the public really does not have a choice: Unless we have absolutely no problem gliding effortlessly into the next intifada, the next exchange with Hizbollah or worse, a violent interlude on several fronts at the same time, we have to act. We cannot sit idly by, contemplating our navel and fret if we should agree to a 1% forfeit in salary improvements for the public service or be willing to suffer an additional increase in VAT while there is a serious threat to the future of the nation.

And we have done it before, with less of a threat looming: Almost half a million citizens found time to go into the streets and force the government to address serious economic and social issues that had been left unattended for years. And lo and behold, the government found the means to deal with at least some of those concerns. The Trachtenberg committee went quite a way in advancing some of the more serious issues embraced by the public protest only to be thwarted by an election outcome that was, in some ways, the opposite of the what the public protest movement had hoped for.

If the Israeli public doesn't take the initiative, gets its act together and without much further ado marches on Jerusalem to convince our fearful politicians that this is crunch time, that we have to act, seize the moment and negotiate this conflict away before it consumes us, then we deserve no better.

The Hebrew text is followed by an English translation

כפעיל ותיק במפלגה לא היו לי ציפיות מיוחדות מועידת המפלגה ביום ה' האחרון – לאאהבתי את השינויים שהוצעו בתקנון – הם מהווים פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. הרגשתי גם לא נוח עם הצביעות של ההנהגה אשר ויתרה על זכותה לצרף צירים נוספים לועידה אחרי שצרפו את מי שרצו לצרף. ידעתי גם, שכמו תמיד, בקשות ההנהגה תעבורנה בהצבעה כי לצערי הרב זו דרכן של ועידות מאז ומתמיד. השאלה היא אף פעם לא באמת האם ההחלטות תתקבלנה או לא, אלא איך. האם ברוב גדול ? האם צריך לספור באמת (נדיר ביותר) ? מה האוירה ? איך הנאומים, מי מגיע ומי לא ומי קם באמצע והולך בזעם ?

הפעם היו כמה קטעים שלא ראיתי בעבר – נתחיל בסטנדרטי – הנאום של איתן כבל היה צפוי וגם אם אני מסמפט אותו אישית לא ברור למה צריך לדחות שוב בחירה של לשכה חדשה כאשר מי שכבר נותר מהלשכה הקודמת (אלה שטרם הלכו לעולמם..) נמצא שם כ-10 שנים (!). גם קשה לי עם הצביעות של כבל שמגלה רגישות רבה לשינויי תקנון מהסוג שהוא היה שותף להם כמזכ"ל כאשר היו"ר היה אהוד ברק. הנאום עבר בשלום. אחריו הגיע ח"כ אראל מרגלית שהתלהב (למה הוא צועק כל הזמן ?) ומשום מה רצה שנדבר על הפקת לקחים בעקבות הבחירות. מצטער, וועידה של שעתיים וחצי היא לא פורום להפקת לקחים. אני לא מבין את חברי הסיעה שבאים אלינו, אל החברים עם דרישות שלמעשה הם יכולים בעצמם לקדם היטב במסגרת הסיעה. הנואם הבא, דני זמיר יצא לקהל עם אמירות קשות בלתי ניתנות להסבר – איש יקר, מחנך עם רקורד מרשים, כיצד נפל בנושא רגיש כל כך ? טוב, אז עכשיו כולנו ערסים, גם זה משהו. אהבתי את הנאום של המזכ"ל כי חיליק אמיתי, גם אם הוא לא צודק. חיליק מחבק ומאחד גם אם הוא לטעמי יותר מידי מחליק דברים עליהם היה צריך להאהק. דרישה למעלה מ- 600 חתימות לכינוס ועידה זו הגזמה פראית.

אחר כך, הפתעה – עופר עיני בכבודו ובעצמו עולה על הבמה ומנסה לקמבן פשרה במסגרתו תידחה ההצבעה על שינויי התקנון השנויים במחלוקת. בהמשך דיברה יושבת הראש. לא אהבתי את הדיקלום של שלי שכל הזמן חוזר על עצמו של כמה אנחנו אידיאולוגים וכמה זה נהדר שאנחנו לא נכנסנו לממשלה. חשבתי שהיא תנסה לגשר (קצת) אבל לא, זאת שלי: תקיפה חזיתית, לתוך פרצופו של עיני: “אני יודעת כמה אתה רצית להיכנס לממשלה..”. בקיצור, נגמר הסיפור בין שלי לעיני. הוא גם לא קיבל את הצירופים שהיה רוצה. שלי, לא באלגנטיות ולא בשיכנוע הוציאה את ההסתדרות בבושת פנים. אני לא יכול להגיד שיש לי בעייה מיוחדת עם התוצאה אבל הדרך, הדרך.

בהמשך דיבר ח"כ בוז'י הרצוג, עד הוק, והלין על כך שלא הועידה דנה על כניסה או אי-כניסה לממשלה . הועידה ??? הועידה מתאימה לדון בנושא ? למה הועידה ? הסיעה לא מספיקה ? יש כנראה בסיעה חבורה של שתקנים שלא מוכנים לעשות רעש, מקבלים את דברי היו"ר ולא מוכנים לנסות לגבש תמיכה רחבה יותר לעמדות המנוגדות ליו"ר. לא היה ניתן לגרום לכך שלפחות יתקיים מו"מ ? אפילו מו"מ לא יכולתם להוציא מהיו"ר ? אחר כך פונים אלינו, חברי המפלגה, מגלגלים עיניים ומבקשים מאיתנו לעשות משהו…

אם אלה המועמדים שהולכים להתמודד מול שלי בפריימריס ליו"ר, מקומה מובטח גם בהמשך הדרך.

As a veteran activist in the Labor party I didn't really have any particular expectations from last Thursday's Labor congress – I didn't like the changes to the regulations and/or the party's constitution on the agenda – they do have a serious and negative impact on democracy in the party. I also felt uncomfortable with the hypocrisy to agree to stop selecting  members to the congress (without elections) after the party's leadership has already added more than 200 of their own, hand-picked favorites.

The requests of the party leadership for changes in the regulations will pass in the congress since unfortunately, that's the way party congresses work and always have. The question has never been if they pass, only how. Will it be with a sizeable majority ? Will there have to be a recount (rarely)? What is the mood ? How are the speeches ? Who attends and who gets up and leaves in a huff ?

This time around there where several scenes which I haven't encountered before. Let's start with the standard stuff: MK Eytan Kabels's speech was expected and even if I sympathize with the guy personally, I can't really fathom why we should, once again, delay elections to the Steering Committee (Lishka) if the members (those that are still alive..) have been in their positions more than 10 years (!). I also have difficulty with his hypocritical panning of changes to regulations the kind of which he himself had supported wholeheartedly when he was Secretary General and Ehud Barak was Chairman. His speech went over without any problem. The next in line was MK Erel Margalit who got all exited (why does he yell so much?) and for some strange reason wanted to discuss the failures of the recent election campaign. I am sorry, a 2.5 hour party congress is not the forum for a session on lessons learned from last election's failures. I don't understand why our MKs in the party's Knesset faction come to us party members and demand action on things that they themselves could promote much easier from within the faction. The next speaker, Dany Zamir, put on some offensive stuff, really unexplainable coming from an experienced educator with a stellar record. How could he make such a glaring mistake ? Ok, now we are all "Arsim" (Greasers). I really liked Party Secretary's Hilik Bar's speech – Hilik is always true, for real, even when he is not right. He embraces and unites even if he, in my perception, goes much too easy on things he should put on a serious fight over.  A demand for 600 original signatures to call for summoning a party congress is a a travesty of democracy. It will never happen, which is, of course what the party leadership wants.

Following the party secretary, we had a surprise: Ofer Eini, Head of the Labor Union (Histadrut), gave an impromptu speech to bring about a compromise, delay a vote on the changes in regulations which are not agreeable (quite a few) and pass only the urgent ones. Follwing Eini the chairperson – I am beginning to dislike her constant and repetitive call how amazingly ideological we are and how great it is not to have joined the government. I thought for some strange reason that she would use her speech to throw Eini a straw but no, this is Shelly: A full frontal slap in the face, telling everybody how Eini wanted Labor to join the government. In short, the Shelly-Eini romance is over. Eini didn't even get to put his people on the Steering Committee (Lishka) and thus, unceremoniously, the Histadrut (General Federation of Labor) was totally sidelined in one fell swoop. I can't say I have a problem with this outcome but I certainly didn't like the way it was achieved.

The next to speak was Buzi Herzog with an ad-hoc speech complaining that the issue of joining the government or not should have been discussed at a specially convened party congress. Of course not, a party congress ? Why ? A party congress is the suitable place to discuss this issue ? This is an issue to be discussed in the party Knesset faction and if there is general agreement, it could be put to a vote in a party congress. It appears that the members of the party faction aren't really willing to make a fuss, that they accept the chairperson's position unchallenged and aren't willing to gather support for an alternative position. They couldn't even get her to support negotiations ? Not even that ? Then the MKs turn to us, roll their eyes, and ask us, members of the party to do something. If these are the candidates to challenge the chairperson in the next primary elections, Shelly Yechimovitch's position is secure for the time being.

The Hebrew text is followed by an English Translation

כן זו פרובוקציה. האם מישהו שם לב לכך שמדינת ישראל הופכת להיות מיום ליום יהודית יותר (וישראלית פחות) ? אין הכוונה לעליה ארצה של יהודים וגם לא על שיעור הלידה של האוכלוסייה החרדית. מסתבר שהמפלגות הציוניות כבר לא כוללות ברשימותיהן לכנסת אזרחים ערבים במקומות בטוחים. הליכוד נוהג לצאת לידי חובה (בנוגע לשילוב מיעוטים) באמצעות חבר דרוזי וגם ישראל ביתנו נוהגת כך אך מפלגת העבודה תמיד כללה בתוכה לפחות חבר ערבי אחד במקום בטוח ברשימה שלעתים אף קודם למקום בממשלה. מפלגת "הבית היהודי" של נפתלי בנט מוותרת על האופציה מלכתחילה (שם המפלגה מדבר בעד עצמו…), מפלגת "יש עתיד" של לפיד לא התאמצה ואין ברשימתה עתיד לערבים, "התנועה" של ציפי ליבני אינטימית מידי, בקדימה יש בקושי מקום ליהודים ולש"ס (סליחה, לא רשימה ציונית..) יש אומנם מצביעים ערבים אך בזה זה נגמר. מזל שמר"צ הצילה את כבודן של המפלגות הציונית וכללה חבר ערבי ברשימה שלה לכנסת. אם מפלגות הקואליציה הזכירו את האזרחים הערבים במהלך קמפיין הבחירות הם הוזכרו לא לטובה ולבטח לא נעשה מאמץ גלוי לגייס אותם כמצביעים.

נראה שהמפלגות הציוניות החליטו לא להתייחס לאזרחים הערבים במדינה כמאגר מצביעים ששווה להתאמץ עבורו. מבחינה פוליטית מדובר כאן בעמדה מעניינת שמובילה אותן לוותר בהינף יד על כ-20% מהבוחרים. על האוכלוסייה הערבית בארץ מוטל החוב לשאול את עצמה מהן ההשלכות של גישה זו.

אם אנו מתבוננים על עצמנו מבחוץ, זה מה שרואים: מדינה מוקפת במאות מיליוני ערבים, עם מיעוט של כ-20% בתוכה אזרחים ערבים , שולטת בצורה זו או אחרת על בין 2.5 ל-4 מיליון ערבים פלשתינים בגדה המערבית ובעזה שמהווים לבה רותחת המחכה להתפוצצות. בימים אלה מורכבת קואליציה שלא כוללת אפילו ח"כ ערבי אחד ולבטח לא נציג ערבי בקרבת שולחן הממשלה. זאת משמעות מאוד מדאיגה.

אין ספק שנתונים אלה משפיעים לרעה על יחס הערבים כלפי מדינת ישראל, הן בארץ והן בעולם. גם אירופאים ואמריקאים שערך שוויון הזכויות מרכזי בסולם הערכים שלהם יבקרו את התהליכים הללו.

מעניין שאחד החוקים הראשונים בהסכם הקואליציה החדש הוא חוק שמעלה את אחוז החסימה של המפלגות לכנסת ל-4%. עליה כזו של אחוז החסימה פוגעת קשות במפלגות הערביות ואם החוק עובר (הוא יעבור ככל הנראה) הוא יחסל אותן. אם כך, הנה המסר לציבור הערבי: אם אתם רוצים ייצוג בכנסת, הצביעו עבור אתניות, הצביעו לרשימה ערבית מאוחדת, אחרת לא יהיה לכם ייצוג. מפלגות ציוניות, מלבד מר"צ והעבודה (בקושי) לא דואגות לכם כלל.

המפלגה הערבית שתקום על רקע התפתחות זו לא תהיה מתונה ואנחנו לא נאהב את ההתבטאויות שלה. מפלגה זו גם לא תהיה אסירת תודה על הזכות שמותר לה לייצג מיעוט בלתי רצוי בכנסת. מי בדיוק אשם במצב שנוצר ?

אני תקווה שהמפלגות הציוניות יסתכלו מקרוב על הכרזת העצמאות, יתקנו את דרכן ויחבקו את האוכלוסיה הערבית שלא עשתה דבר על מנת להצדיק את הדחקתה הצידה. בסופו של דבר הם כולם אזרחי המדינה.

OK, I am being provocative here but if I was an Arab citizen of the State of Israel, that's what I would call for now. Why is that?

I don't know if anybody really noticed but Israel is in the process of becoming more Jewish by the day. No, I am not talking about Jewish immigration, nor am I talking about the birthrate of the Charedi community. No, I am looking at our Zionist political parties whose representation in the Knesset has basically become Arab free. The Likud never was big with Arab representation on their Knesset list, Israel Beiteinu neither but Labor used to have an Arab member in a safe spot in its line-up and even fielded an Arab cabinet member once in a while. Bennett's "Beit Hayehudi" ("Jewish Home") party wouldn't think of it (check the name..), Lapid's "Yesh Atid" ("There's a Future") wasn't even tempted – no Arabs in its future, Livni's "Tnuah" ("Movement") couldn't be bothered to move into that direction and "Kadima" ("Forward") barely had room for the Jews and left the Arabs behind. Shas (sorry, not Zionist..) may have had Arab voters but that's where it ends. Full stop. Lucky that Meretz saved us from ignominy and as the only Zionist party put an Arab citizen into the Knesset.

Apparently, the other Zionist parties have decided not to consider Arab citizens as a valued constituency. From a political point of view it's an interesting concept to simply write off 20% or so of the electorate. I think the Arab population of Israel is entitled to ask itself what that implies.

Looking at this from the outside this is what it looks like: Israel is surrounded by a few hundred million Arabs and has a close to 20% Arab minority within its borders, all of them citizens. In addition it makes life pretty miserable for another 2.5 – 4 million Palestinian Arabs in the occupied territories and the Gaza strip with no end in sight. We have just put together a government that, needless to say, doesn't have an Arab citizen anywhere close to the cabinet table and there isn't a single Arab member of Knesset in the coalition. If the parties in the government coalition have mentioned the Arab minority in Israel during their election campaign, they did so disparagingly and certainly made no overt effort to get its votes. It certainly doesn't look like we are trying to integrate into the neighborhood.

I venture a guess that this state of affairs is likely to contribute somewhat to the Arab attitude towards Israel, wherever they may live. But not only Arabs may raise an eyebrow or two. Equality minded Europeans and Americans as well may find this development rather odd.

Interestingly enough, one of the first laws to be tabled as part of the coalition agreement concerns the establishment of a 4% minimum threshold required for political parties to enter the Knesset. Wonder of wonders, this law, should it pass which is likely, would for all intents and purposes wipe out the Arab parties. This is the message then – read it loud and clear: Arab citizens, from now on  you must vote along ethnic lines if you want to be represented in the Knesset – Zionist parties except for Meretz and Labor (a little) don't care for you.

The Arab party which is likely to be created soon to take advantage of this unprecedented development, is unlikely to be Zionist. Neither will it be grateful for the right to represent an unwanted minority in the Knesset.  What that party will have to say won't be soothing to our ears. Now who should take the blame for that?

All I can hope is that the Zionist parties of this country have a close look at the Declaration of Independence, realize their huge mistake and embrace the Arab citizens of Israel who have done nothing to deserve being shunted aside, nothing at all. They are, after all, citizens of the state.

The Hebrew Text is followed by an English Translation

התרסקות 2013

לפני כמעט 40 שנה ממשלת ישראל הפרה את המחוייבות שלה כלפי אזרחיה ונקטה במדיניות חסרת תוחלת ומסוכנת כאשר התעלמה במשך שנים מההתפתחויות באזורנו. גולדה מאיר עמדה אז על סרובה לנהל מו"מ עם מצרים ולהכיר פוליטית בקיום אש"פ. הכתובת הייתה על הקיר אך היינו יהירים והחיים התנהלו על מי מנוחות. שארם אל שיח הייתה חשובה יותר מאשר השלום. כולם היו מאושרים ועשו שופינג בשכם וחברון.

לעולם הערבי היה אז מנהיג מעורר השראה – אנוור סדאת שקבע לעצמו מטרה ברורה: להחזיר למצרים שטחים שנכבשו על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ולמצוא בסיס כלשהו לפתרון עתידי של הבעיה הפלשתינית. הוא ניסה לקדם מטרות אלו באמצעות מו"מ עם ישראל וביקש את עזרתה של הקהילה הבינלאומית, ארה"ב ואף יהודים בעלי מעמד אך ללא הועיל. ישראל סירבה. היינו חזקים, שולטים, בעלי עודף בטחון עצמי.ואז באה מלחמת יום הכיפורים ב-1973.

המלחמה ומחירה הנורא הייתה אמורה ללמד אותנו לקח שלא ישכח לזמן ממושך. אכן, בעקבות המלחמה ישראל חתמה על הסכם שלום עם מצרים ב-1979 ואף קדמה תהליך מדיני מול הפלשתינים אחרי שהליכוד הודח מהממשלה ב-1992 בעקבות האינתיפאדה הראשונה. הרצח של רוה"מ יצחק רבין ב-1995, ראש הממשלה האחרון עם חזון אסטרטגי מגובש וממשלתו של נתניהו שעלתה לשלטון ב-1996 החזירו אותנו למסלול הסירוב. כישלונו של אהוד ברק ב-2000 הוביל אותנו חזרה למסלול בדרך להתרסקות נוספת. ההתנתקות של אריק שרון ב-2005 מעזה לא עלתה יפה כי המהלך לא גובה עלידי מהלכים מקבילים להשגת הסכם עם הרשות הפלשתינית. ניסיונו האמיץ של אהוד אולמרט להגיע להסכם נגדע באיבו עם סיום כהונתו על רקע ההסתבכות המשפטית שלו וחזרתו של נתניהו ב-2009.

נתניהו התעלם מהתפתחיות בינלאומיות במיוחד באירופה וכאן מהאביב הערבי והשלכותיו. ההתייחסות האובססיבית שלו לאיום האיראני והדחקת הפלשתינים לפינה תוך עימות עם ארה"ב, כל זה יוביל אותנו לקראת התרסקות ב-2013. העיתוי הבעייתי של ההתקפה על עזה מפעיל לחץ על נשיא מצרים מורסי שעדיין מגבש את שלטונו. הנשיא אובמה יצטרך לעבוד שעות נוספות על מנת למנוע התלקחות אזורית וכלל לא בטוח שיצליח בכך. כאשר מהלכיו של נתניהו יעלו על שרטון, הרי שהתקפות הטילים של החמאס תתגמדנה יחסית לבעיות אחרות שתצמחנה.

הממשלה הזאת מדרדרת את מדינת ישראל לתהומות. אם אזרחי ישראל לא ידיחו את נתניהו ואת מפלגתו מהשלטון ב-22 בינואר, נשלם על כך מחיר יקר.

It’s been almost 40 years now that an Israeli government failed its citizens thoroughly by pursuing a futile and dangerous policy of ignoring developments in the region. At that time it was Golda Meir and her mantra of neither negotiating with the Egyptians, nor acknowledging the existence of the Palestinian National Movement politically. The writing was on the wall, the signs were there but we were arrogant, full of ourselves. Life was good. Why listen to anybody? Sharm El Sheich was more important than peace. And everybody was happy shopping in Shchem and Hebron.

The Arab world at that time had a leader – Anwar Sadat who set a clear goal for himself, recoup Egyptian territories lost in the Six-Day War and provide some kind of groundwork for a future solution to the Palestinian problem. He tried to promote these goals through negotiations with Israel using the international community, the US and even prominent Jews but to no avail. Israel was adamant. We were strong, dominant, overconfident. Our answer was no. Then came the 1973 Yom Kippur War.

The war and its horrendous cost in human life and wasted economic resources should have taught a lesson that would not be forgotten for a long time. And indeed in the wake of the war Israel made peace with Egypt in 1979 and even moved ahead vis-a-vis the Palestinians once the Likud had been removed from power in 1992, in the wake of the first intifada. But the 1995 murder of Yitzhak Rabin, the last Israeli Prime Minister with an all encompassing strategic vision, and the ensuing Netanyahu government put us back firmly on the track of intransigence. Ehud Barak’s failed interlude in 2000 only served to prove the point: We were back on track, ready for another crash. Arik Sharon’s surprising effort in 2005 at relieving some of the pressure building up in the region by disengaging from Gaza fell flat since it wasn’t backed up by a serious enough effort to settle things with the Palestinians, once and for all. Ehud Olmert’s valiant efforts to reach such an agreement were cut short due to his own personal failings and Netanyahu’s comeback in 2009 stabilized our path towards another crash of major proportions.

Ignorant of international developments, notably the way Europe is reorienting itself, disregarding the Arab Spring and its implications, obsessively concentrating on the threat from Iran, flouting the Palestinians and last not least, substantially breaking line with the US, Netanyahu has set us up for the final approach to a bad crash landing in 2013. The ill-timed push on Gaza is putting serious pressure on Egypt’s President Mursi who is still trying to consolidate his government and learn ride the tiger he mounted only a short while ago. Obama, not Netanyahu’s pal, will have to work overtime to keep the lid on the situation and it is far from certain that this is even possible. When it all blows up,  missile attacks as presently mounted by Hamas will be the lesser of our worries.

This government is running the country into the ground. Unless Israel’s citizens will dispose of Netanyahu and Likud-Beiteinu in the elections on January 22nd, 2013, there will be hell to pay.

The Hebrew Text will be Followed by and English Translation

המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל איננה מתייחסת לבקשות ולצרכים הפוליטיים של בעלי הברית הבכירים שלנו באירופה ובארה"ב. היא עלולה להשאיר את המדינה ללא תמיכה בינ"ל בזמן שהמשברים האזוריים מתגברים מיום ליום. המאמץ המתמשך של נתניהו לשתק את התהליך המדיני שחק עד דק את היחסים עם האיחוד האירופא ופגע בנו קשות. נתניהו כבר מזמן לא בקשרי דיבור עם הקנצלרית מרקל בברלין והוא כבר הספיק לעצבן את נשיא צרפת פרנסוא הולנד שנבחר רק לאחרונה. זאת אחרי שיחסיו עם קודמו בתפקיד, ניקולה סרקוזי התדרדרו לשפל המדרגה. גם עם הבריטים המצב לא יותר טוב ודוויד קמרו ן לא שותף לעמדתו הקיצונית של נתניהו בנושא האיראני ובוודאי לא לחוסר הגמישות שלו בנושא הפלשתיני. אין צורך להרחיב את הדיבור על הקשרים עם הנשיא אובמה שימשיך ללוות אותנו לקדנציה נוספת. סביר להניח שאובמה לא יעשה מאמץ מיוחד לקדם את התהליך המדיני במזה"ת כל עוד עומד מולו סרבן שלום סדרתי כמו נתניהו. הוא יעדיף קודם כל לפתור בעיות דחופות יותר מבית. שר החוץ ליברמן גרוע מנתניהו בהקשר זה ואינו תורם לשיפור מערכות היחסים עם העמיתים ולא מספס שום הזדמנות לפגוע בהן ככל שניתן

זה המצב בימים בהם מדינת ישראל זקוקה לכל סיוע לא רק על מנת למנוע את ההתגרענות של איראן אלא גם על מנת להתמודד עם חוסר היציבות האזורית הגוברת שהיא פועל יוצא של האביב הערבי שממשיך לחפש את דרכו. מצרים מנסה לעצב את שלטונה תוך שמירה על עקרונות דמוקרטים על מנת לזכות להמשך הסיוע האמריקאי. זאת תוך כדי ניסיון לא לוותר על ערכים אסלאמיים שמרניים. סוריה נמצאת במלחמת אזרחים ואין תחזית ברורה לגבי עתידה בשלב זה. ירדן מבעבעת על אש נמוכה שעלולה לגבור בכל עת. לבנון נמצאת שוב בצומת דרכים כאשר האופציה להדרדרות על רקע המשבר בסוריה בהחלט רלוונטית. הקשר האסטרטגי עם השותף היחיד בעל השפעה אזורית של ממש (מלבד מצרים), טורקיה, ירד לטימיון ומשרד החוץ משקיע מאמצים לקדם את היחסים עם יוון ובולגריה.

העולם הערבי סביבנו במהפך ואנחנו לא פועלים לסייע בהרגעת הרוחות, לא מצמצמים את הסגר הלא יעיל על עזה ולא נכנסים למו"מ עם אבו מאזן. אנחנו מסתגרים בבונקר שלנו (בוילה בג'ונגל) בתקווה שהכל יעבור בלי לפגוע בנו. בו זמנית אנחנו ממשיכים לשלוט בפועל על 2.5 מיליון פלשתינים בגדה ומשפיעים על חיי היום יום של 1.5 מיליון פלשתינים נוספים בעזה. גם אם אבו מאזן הבטיח לא לתת יד לאינתיפאדה שלישית, אי אפשר להטיל עליו את האחריות אם היא תפרוץ על רקע סרבנות ישראלית מתמשכת להגיע לפתרון הסכסוך.

המדיניות של נתניהו חסרת הגיון ומסוכנת. לו הוא היה חושב באמת שהגרעין האראני הוא סכנה קיומית ושואה עלולה להתרחש שוב הוא היה מוותר לשותפים שלנו בנושא הפלשתיני ונכנס לתהליך מדיני בהקדם. ראש ממשלה שאינו יודע להבחין בין עיקר לטפל ברגע כה קריטי איננו ראוי לתפקידו כי הוא מסכן את הציבור ואת המדינה. ב-22 בינואר תהיה לכולנו הזדמנות להדיח אותו וטוב שעה קודם.

Present policies as pursued by the government of Israel are leading the country into a dead end situation where Israel will have to deal all on her own with a considerable range of problems in the Middle East. A systematic effort to disengage from any serious peacemaking efforts vis-a-vis the Palestinians has left relations with the European Union, with minor exceptions, in shambles.

Netanyahu is not exactly on speaking terms with German Chancellor Angela Merkel and in one measly meeting has already managed to sour the relationship with the President of France Francois Hollande, who has barely had time to take office. This, after thoroughly ruining the relationship with Hollande's predecessor, Nicolas Sarkozy. The relationship with the British appears to be somewhat better, mostly since Netanyahu and Prime Minister David Cameron haven't met that often. Nevertheless, the two are not on the same page regarding Iran nor are they in agreement regarding Israel's studied ignorance of the peace process. Needless to say, the relations with a newly elected US President Obama are, let's be generous, on the iffy side and he is unlikely to make a push for peace in the Middle East involving an uncooperative Netanyahu, before having resolved some more pressing problems at home.

All this happens at a time where Israel needs all the help it can get, not only to prevent Iran from going nuclear but also to deal with ever-increasing regional instability caused by an Arab Spring trying to find its way. Egypt is looking how to solidify the democratic principles necessary to continue receiving US aid without giving up on Islamic ideals. Syria is at war with itself and there is no prognosis at this time. Jordan is boiling on a low flame and its long term stability is in question. Lebanon, once again, is at a junction from where the road downhill appears to be a likely option. The relationship with the only strategic ally in the area, Turkey, has been unceremoniously written off and the Foreign Ministry is now busy warming up relations with Greece and Bulgaria.

While the Arab world around us is in turmoil Israel does absolutely nothing that could lower the flames, like winding down the closure of the Gaza strip even further or starting serious negotiations with the Palestinian Authority president, Abu Mazen. We are hunkering down in our bunker ("the villa in the jungle"), equipping ourselves with ever more sophisticated and expensive weapons systems and hoping that eventually this will all blow over. At the same time Israel is maintaining de-facto control over 2.5 million Palestinians in the West Bank and has a major hold over the well-being of another 1.5 million in the Gaza Strip. Despite Abu Mazen's promise not to engage in another Intifada, he can hardly be held responsible should one nevertheless break out when nothing of consequence is done by Israel to prevent that from happening.

Netanyahu's policies are highly illogical and dangerous. If, as he claims, the Iranian threat is all-pervasive and another Holocaust is possible, why not do what is necessary to improve Israel's relations with the West by compromising with the Palestinians? A prime minister who does not know what to choose at such a critical time must be removed from office before he can do any more harm. On January 22nd the public will have the opportunity to do just that.

The Hebrew Text Will be Followed by an English Translation

במהלך טיול קצר בחו"ל נתקלתי בספר מעניין שמסביר היטב מה אנחנו עושים כאן. הספר נקרא "מנהיגות והונאה עצמית" (Leadership and Self-Deception) הוצאה של מכון ארבינגר (The Arbinger Institute) . הוא אומנם נכתב עבור המגזר העסקי ומתאר בפרוט את השלכות ההונאה העצמית של מנהיגים בתחום זה על מידת הצמיחה וההצלחה של חברותיהם ועמיתיהם לעבודה, אך מסקנותיו בהחלט ישימות לסכסוך שלנו כאן.

המחשבה עד כמה זה נכון הכתה בי אחרי שנזכרתי בעשרות מאמרים והערות למאמרים באתר של

The Times of Israel (אתר המופנה בעיקר לקהילה האנגלו-סקסית) . אלה מנסים ללא חרף לשכנע את הקורא בראייה מסויימת של המציאות, ראייה שלא משאירה ספק כי מה שמדינת ישראל עשתה, עושה ותעשה, היה לא רק הדבר הנכון לעשות בזמנו (ללא קשר לתוצאה הגרועה) אלא חייבים להמשיך לפעול באותו אופן, כמה שיותר. זאת תוך התעלמות מוחלטת מאמירתו של אלברט איינשטיין שאמר כדלהלן: לפעול בדרך שמביאה לתוצאה מסויימת ולהמשיך לפעול באותה דרך שוב ושוב, בציפיה שהתוצאה תהיה אחרת, זו ההגדרה של טירוף.

ההנחה היא, ככל הנראה שכיהודים בארץ ישראל אנחנו לא חייבים לנתח את המצב באופן רציונאלי. אל תבלבלו אותנו עם עובדות. אנחנו מדינה חזקה. הקדוש ברוך הוא איתנו. אנחנו עושים את מלאכתו ומיישבים את הארץ.

מסיבה לא ברורה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים ותוך כדי תהליך של התקרבות למקורות, הדברים לא נעשים קלים עם הזמן אלא יותר מורכבים, יותר יקרים, יותר מפחידים, יוצר מגועלים בדם ופחות ניתנים לחיזוי. אך זה לא מרתיע אותנו. אנחנו אפילו לא משערים שמשהו לא בסדר. היתכן שזה סימן מלמעלה? לא יתכן. פשוט לא יכול להיות.

הרוב חושבים שאנחנו בסדר, או שאנחנו לא יכולים לעשות את הדברים יותר טוב או, לחילופין, לא איכפת להם כי הם עסוקים מידי להחזיק את הראש מעל המיים במערכת הכלכלית שמקשה על כולנו. אסור להסתכל על העובדות כפי שהן. אנו חייבים להכיר בכך שרוב בני האדם הם או אנטי-שמיים או מוסלמים קיצוניים, או שניהם גם יחד. הם לא בני אדם באמת, הם עצמים בהם יש לטפל. זה מספיק כבר על מנת לשכנע את עצמנו שוב ושוב שאנחנו עושים את הדבר הנכון.

עכשיו כשקבענו את הבסיס לקיומנו כאן, הכל יתר קל. ספק עצמי ? למה ? לחיות עם 2.5 מיליון פלשתינים ללא זכויות אזרח ? מה אפשר לעשות ? אחרי הכל, אין פרטנר. טורקיה שחקן חשוב באזור ? מה אפשר לעשות אם ארדואן הוא אנטי-שמי ? מצרים שחקן חשוב באזור ? מה לעשות, האחים המוסלמים לא אוהבים את היהודים ואת ישראל. מורסי אף לא מזכיר את שם מדינתנו.

אז אנחנו יושבים בשקט. לא עושים דבר. בואו נתרכז בארצנו הקטנטונת, בבעיות הכלכליות והחברתיות שלנו, ברוך השם, יש מספיק. אין צורך להתעסק עם השכנים. הם גם ככה לא מוכנים ותקועים בתקופת מאה הביניים – כך אמר ראש הממשלה שלנו.

התחלנו להונות את עצמנו ולבגוד בערכים ההומניים שלנו לפני מספר שנים כאשר החלטנו שניתן לחיות עם כיבוש, שזה בסדר שיש ליידנו ולייד הדמוקרטיה הנאורה שלנו אוכלוסיה ללא זכויות אזרח. השלמנו עם מצב בו זה בסדר שיש ליהודים זכויות יתר בשטחים ולא רק שם.

תחילה הייתה לנו תחושה של מועקה. אחרי הכל אנחנו תומכים בזכויות אזרח והעולם הרחב אף פעם לא הסכים לדרכי הפעולה שלנו בשטחים וגם לא יסכים בעתיד. אנחנו אף ניסינו פעם ברצינות לפתור את הבעייה אך זה לא צלח. אז בסוף אנחנו היינו חייבים לסגור את הדיסוננס בין מה שאנחנו עושים לערכי היסוד שלנו. עם הזמן הצלחנו לסגור אותו, הפכנו להיות מומחים בהונאה עצמית. שכנענו את עצמנו שאנחנו ראויים לכל הארץ כי זו ארץ ישראל ואין עם פלשתיני ולרוב הם מחבלים. בכל מקרה, אין שותף לפשרה ובסוף סגרנו את הנושא על ידי החלטת ועדת השופט אדמונד לוי, שאין כיבוש. אחרי כל זה צריך להיות מופתע שאנחנו רואים את עצמנו כקורבנות והצד השני הם התוקפים ?

הבעייה היא שההונאה העצמית שלנו מקלה על הצד השני להפעיל את ההונאה העצמית שלהם. אם זה מדינות ערב השכנות או הפלשתינים, קל להם לצייר תמונה של ישראל והיהודים שמתאימה להונאה העצמית שלהם. יהודים וישראלים הם אכזריים, לא הומניים, חתרניים, לא אמינים, תוקפניים וכו'. הם בוודאי לא רוצים שלום או פשרה.

המנהיגות בשני הצדדים מרוצה מההונאה העצמית ושמחה להמשיך אותה, עד למלחמה הבאה. השכל הישר ? שילך לעזעזל.

לחברה שממשיכה להונות את עצמה על מנת לשמור על תמונת מציאות מעוותת מחכה התעוררות קשה, במוקדם או במאוחר. למציאות יש דרך להכות חזרה, בדרך כלל בפרצוף.

While on a short trip abroad visiting family I came across an interesting book which explains a lot of what we are doing here. The book is called “Leadership and Self-Deception” and it is published by the Arbinger Institute. While written for the business sector describing in detail the implications of self-deception by business leaders on the productivity and success of their companies and coworkers, its conclusions are certainly applicable to our own conflict situation here.

The thought of how much that is true hit me after recalling dozens of articles and comments on the ToI blog that have tried (and try now as I am writing) to relentlessly browbeat the reader into a certain vision of reality, one that leaves no doubt that no matter what Israel did or does, not only was it the right thing to do at the time (regardless of how miserable the outcome), but that we must also continue to do the same and more of the same. This while totally disregarding Albert Einstein’s dictum that if you keep doing something which gives you one type of result and you keep doing the same expecting to get a different result, it is the very definition of of insanity.

But as Jews in the Land of Israel, we are not obliged to a rational analysis of the situation. Don’t confuse us with facts. We are a powerful nation. G-d is with us, after all. We are doing his work, settling the land.

For some reason though, despite trying so hard and becoming ever more faithful in the process, the going doesn’t get easier with time, it’s even becoming more difficult, more expensive, scarier, bloodier, less predictable. But that doesn’t deter us. It doesn’t even occur to us that we just may be doing something wrong. Could this be a sign from above? No way ! Couldn’t be.

Most people seem to either think we are doing O.K. or we can’t do any better or else, don’t care either way because they are too busy trying to keep their head above water in our cut-throat economy. We must absolutely avoid looking at the facts as they are. We must realize that we live in a world where most of the people are either Anti-Semites or radical Muslims or both. They aren’t really people, they are objects to be dealt with. That by itself is enough to convince ourselves, again and again that we are doing the right thing.

So now that we have established the basics for our existence here, everything else comes easy. Self doubt ? Why ? Live with 2.5 million Palestinians without political and other civil rights ? What can we do ? There is, after all, no partner.  Turkey is an important player in the region? What can we do if Erdogan is an Anti-Semite ? Egypt is an important player in the region ? Hey, the Muslim Brotherhood doesn’t like Jews, hates Israel. Mursi doesn’t even mention the name of our country.

So we sit tight. Don’t do a thing. Let’s concentrate on our own piece of land, on our social and economic problems. G-d knows, there are enough of them. No need to bother with the neighbors. They aren’t ready for us anyway, they are stuck in the Middle-Ages -  our Prime Minister said so.

We started to betray ourselves, our values of humanity, quite a few years ago, when we decided that living with an occupation is acceptable, that it is acceptable to have a population live without civil rights right next to our enlightened democracy. That it is alright to give preference to Jews in the territories and not only there.

In the beginning it gave us a feeling of uneasiness. We do, after all subscribe to the notion of civil rights, and the world didn’t approve of our way of handling the territories, never did, never will. We once even made a serious attempt to deal with the problem, but that didn’t work out. So eventually we needed to close the dissonance between what we were doing and our own values. And we progressively have closed it, quite successfully, we have become experts at self-deception. We have convinced ourselves that we are entitled to all of the land since it’s the Land of Israel and that there is no Palestinian People, they are terrorists (mostly). In any case, there is no partner for compromise and we topped it all off by having the Levy commission declare that this isn’t really an occupation. Having closed the loop the way we did, is it surprising that we keep telling ourselves that we are the victims and the other side are the perpetrators?

Now the problem is that our self-deception makes it really easy for the other side to practice their’s. If it’s the neighboring Arab countries or the Palestinians, they have an easy time to paint a picture of Israel and Jews in general that suits their own self-deception like a glove. Israelis are cruel, inhuman, conniving, not to be trusted, bullies etc. They definitely don’t want peace and don’t want compromise.

The leadership on both sides is satisfied by virtue of self-deception and happily continues with its practice until the next war. And may common sense be damned !

A society that continues to deceive itself to maintain a perverted view of reality, is going to be in for a rough awakening. Sooner or later.  Because reality has a way of hitting you back, mostly into the face.

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

אולי קצת מוקדם אך המאמר בהחלט משקף את האופטימיות שלי כי יש סיכוי סביר שאנחנו עדים לתחילתו של סוף עידן נתניהו. למה אני חושב כך, מלבד העובדה שהוא ראש ממשלה גרוע עם רקורד עלוב של טיפול בבעיות העיקריות של מדינת ישראל ? מי שראה אותו בראיון ברשת NBC שלשום לא יכול היה שלא להתייחס למראהו. הופעותיו של נתנהיו בטלוויזיה הן בדרך כלל הצגות מעולות שמצליחות ליצור תמונה אמינה גם כאשר הוא משקר, דבר שהוא נוטה לעשות. הפעם הוא נראה לחוץ, ללא ביטחון עצמי ובאופן מוזר, יותר אמיתי מאשר אי פעם.

אני מעריך שהסיבה לכך היא שהוא הבין כי הרחיק לכת. כפי שאמר אברהם לינקולן, לא ניתן לרמות את כולם כל הזמן. מנהיגי העולם הבינו שאיראן היא איום של ממש שחייבים להתמודד עמו. יאמר לזכותו של נתניהו שהוא הצליח לשכנע אותם בכך. אך על הדרך איך להתמודד עם האיום, אין הסכמה ונתניהו לא רק שלא נמצא על אותו דף עם הקהילה הבינ"ל אלא הוא אפילו לא באותו ספר. התעקשותו להמשיך בקו לוחמני נגד איראן מתגרענת כאשר בו זמנית הוא קבר את תהליך השלום עם הפלשתינים משכה את השטיח מתחת לרגליו והשאירה את ישראל ללא תמיכה בינ"ל רחבה. אי יכולתו להבין את הקשר בין שני הנושאים בעיני הקהילה הבינ"ל והעדר נחישותו לטפל בבעיות הכלכליות החמורות שעדיין פוגעות בחלק גדול מהאוכלוסיה, מדגיש את האופי האובססיבי של מדיניותו כלפי איראן.

בני אדם מבחינים באובססיה והיא מפחידה אותם. האובססיה של נתניהו שרתה אותו למשך זמן מה ועזרה בהרכבת קואליציה נגד איראן והפעלת משטר סנקציות חמורות. העובדה שהוא ממשיך ללחוץ בלי להרגיש שמאמציו גורמים נזק מצביע על כך שהוא מנותק. שותפיו בליכוד ובקואליציה הבחינו בנתק שנוצר ובחולשתו הגוברת. בסקרים הוא יורד. כפוליטיקאי, הבעייה העיקרית שלו היא שהוא בזבז את כל התחמושת שלו אך לא הצליח לטפל באף אחד מהאתגרים שעמדו בפניו: איראן ? ממשיכה להתגרען בקצב  וכוונותיו לתקוף סוכלו לעת עתה. פלשתינים ? מצב מתוח לקראת פיצוץ. כלכלה ? אפילו חינוך חינם החל מגיל 3 לא הצליח לשנות את הרושם בציבור, מחירי דיור ממשיכים להרקיע שחקים והנתונים לא טובים. בריתות אסטרטגיות באזור ? טורקיה עדיין מנותקת ומורסי במצרים טרם הזכיר את המילה "ישראל" בנאומיו. מערכת היחסים עם ארה"ב ? יותר טוב לא לדבר על זה.

נתניהו עומד להפסיד בבחירות ומגיע לו. מפלגת העבודה עדיין נמצאת בשלב המאסף אך מי שעומדת לנצח בבחירות זאת שלי יחימוביץ'.

It may be a bit early and this article certainly reflects my optimism but there is a fair chance that we are witnessing the beginning of the end of Netanyahu’s reign in Jerusalem. Why do I think so, other than the fact that he is an atrocious Prime Minister who has a miserable record dealing with most of Israel’s crucial problems? Whoever saw him on NBC the day before yesterday cannot but reflect on the way he looked. Netanyahu’s TV appearances are usually excellent performances which manage to create a picture that is believable even when he is lying through his teeth as he is wont to do. This time around he seemed to be under severe pressure, not his usual cock-sure self and strangely enough more real than ever before.

My take on this is that deep down inside, Netanyahu has understood that he overplayed his hand. As Abraham Lincoln said, you cannot fool all the people all the time. World leaders have understood that Iran is a real threat that has to be dealt with. It is to Netanyahu’s credit that he has driven that message home. On how to deal with the threat however, Netanyahu is not only not on the same page as the international community, he is not even reading the same book. His insistence on driving a ruthlessly aggressive campaign against a nuclear Iran while at the same time burying any peacemaking efforts with the Palestinians has pulled the rug out from under him and left Israel without any international support. His refusal to understand the connection between the two issues in the eyes of the international community and his nonchalant handling of our local economic malaise which continues to hit large parts of the population, make the obsessive nature of his policy on Iran all the more obvious.

People can feel obsession and it scares them. Netanyahu’s obsession was useful for a while, creating a coalition against Iran’s plans and bringing about severe international sanctions. The fact that he is still pushing, clearly unaware that his efforts are counterproductive is an indication that he is out of touch. His partners, both in the Likud and the coalition are catching the drift and feeling his weakness. His polls are dropping. His main problem, as a politician is that he has spent his ammunition and all the challenges are still there to be dealt with: Iran ? More nuclear than ever before and his plans for an attack stifled. Palestinians ? Simmering tensions waiting to break loose. The economy? Even free education from three years up hasn’t made an impact on public perceptions, apartment prices are still sky-high and the numbers are not good. Strategic alliances in the region ? Come again ? Turkey is still waiting for an apology and Mursi in Egypt has yet to utter the word “Israel”. Relations with the US ? Let’s not talk about it.

Let’s face it, Netanyahu is going to lose. He richly deserves to, just like he did last time he lost.  While the Labor Party may still appear to play catch up, Shelly Yachimovich is the person to beat in the upcoming elections. It’s time for change, the sooner the better.

The Hebrew Text is Followed by an English Translation

על בסיס מילותיו של יו"ר ראשי המטות המשולבים של צבא ארה"ב, הגנרל מרטין דמפסי, שהעדיף להמנע מלהיות "שותף להתקפה על איראן" (הוא השתמש במילה complicit שבעצם רומז על שותפות לעבירה), ודווח על אודות הרמת קול בין רוה"מ נתניהו לשגריר ארה"ב בארץ, דן שפירא בנוכחות חבר הקונגרס הרפובליקאני מייק רוג'רס, ניתן לגיד בברור שהכל הולך בהתאם לתוכנית. לאו דווקא התוכנית של רוה"מ נתניהו אבל מדובר בתוכנית, למרות הכל.

ב-23 באוגוסט הסביר שגריר ארה"ב בארץ לשעבר, מרטין אינדיק שהממשל מרגיש מרומה מהמסרים הכפולים של ישראל. ניתן להניח בבטחון שלנשיא אובמה נמאס והוא החליט לוותר. למה הכוונה שאני אומר "לוותר" ? במקום להמשיך ולדבר עם ישראל ולשכנע אותה לא לתקוף את איראן, הממשל בארה"ב יבחר, ככל הנראה לעמוד מנגד ולא לעשות כלום. אם ישראל כל כך רוצה לתקוף, כל כך בטוחה בעצמה שזו הדרך הנכונה עד כדי נכונות לסכן את היחסים עם בת הברית הקרובה ביותר, שתקח אחריות ותתקוף. אמריקה תעמוד מנגד ותתמודד עם ההשלכות אשר תהיינה.

זו לא הפעם הראשונה שארה"ב עמדה מנגד כאשר ישראל החליטה לצעוד קדימה ולא לשתף פעולה עם בת בריתה. ב-1967 ארה"ב ניסתה לשכנע את ישראל לשוא שסגירת מיצרי טיראן לא חייבת להיות סיבה למלחמה עם מצרים ורצתה לקדם פתרון דיפלומטי. זה לא מנע מישראל לפתוח במלחמה נגד מצרים ב-5 ביוני, יומיים לפני פגישה מתוכננת בין סגן נשיא מצרים לממשל בארה"ב.

ב-1970 ניסתה ארה"ב לקדם את תוכנית רוג'רס על מנת ליישב את הסכסוך בין ישראל למצרים. כאשר ישראל, באמצעות שתדלנות נמרצת הצליחה לפגוע בתמיכה הציבורית בתוכנית בארה"ב, ויתר הממשל ולא מנע ממצרים להכניס טילי נ"מ לאזור תעלת סואץ, אותם הטילים שאפשרו את הצלחת צבא מצרים בשלבים הראשוניים של מלחמת יוה"כ.

אם כתוצאה מתכנון או במקרה, מדיניות ארה"ב תמיד הייתה להשקיע מאמץ על מנת לפתור את הבעיות, לעמוד מנגד ברגע שמתברר שישראל איננה משתפת פעולה ולהתמודד עם ההשלכות תהיינה אשר תהיינה. ב-1967 הכל הלך מצויין, המלחמה כמובן הייתה הצלחה גדולה (כפי שחזה ה- CIA ) . על מה שבא אחר כך אנחנו והעמים באזור ממשיכים לשלם מחיר גבוה והמצב שנוצר ממשיך להיות נטל כבד על הפיתוח האזורי.

ב-1973  בעקבות דחיית תוכנית רוג'רס על ידי ישראל, המצב הדרדר מייד עם תחילת המלחמה (הפעם ה-CIA הוטעה על ידי המודיעין הישראלי) וארה"ב נאלצה לבוא לעזרתה של ישראל באמצעות רכבת אויריות על מנת לתמוך בצה"ל שנפגע קשה. התוצאות בטווח הקצר ? אלפי הרוגים, הוצאות אדירות ונזק רב. ההשלכות לטווח ארוך ? עשר שנים של פיתוח כלכלי מופחת על מנת לשלם את מחיר המלחמה. לא נשכח שקבלנו גם את הסכם השלום עם מצרים, הסכם שבהחלט עמד על האג'נדה לפני המלחמה. רק לא על האג'נדה שלנו.

גם הפעם, ארה"ב מתרחקת מהשולחן ועומדת מנגד. ארה"ב מוכנה להתמודד עם ההשלכות של התקפה ישראלית על איראן. אובמה מעריך ככל הנראה שהסכסוך עם נתניהו לא מקדם אותו פוליטית, לא מול איראן ולא מול היהודים בארה"ב, לקראת הבחריות שם. הערכות המודיעין האמריקאיות מדווחות כנראה שישראל יכולה לשאת את הנזקים שיגרמו כתוצאה מהתקפה על איראן. ארה"ב תעמוד מנגד.

ובטווח הארוך ? כולנו נשלם. קודם כל עם ישראל. אך אם נתניהו חושב שהוא יכול לצאת מהסיפור הזה כמנצח ברגע שארה"ב במוד של תשלום, שיחשוב שנית.

Judging from the recent remarks by the Chairman of the Joint Chiefs, Martin Dempsey, who preferred rather not to be  “complicit to an Israeli attack on Iran” (an interesting choice of words) and the anecdotal reports from last week’s shouting match between US Ambassador Dan Shapiro to Israel and PM Netanyahu in the presence of Republican Congressman Mike Rogers, we can see clearly that all is going according to plan. Probably not Mr. Netanyahu’s, but a plan it is, nevertheless.

Former US Ambassador to Israel, Martin Indyk clearly indicated on August 23rd that the administration feels thoroughly duped by Israel’s mixed messages and about faces.  I think we can now safely assume that  President Obama has had it and has decided to let go. What do I mean by letting go ? Instead of engaging Israel and attempting, yet again to discourage it from attacking Iran, the US administration will now likely stop interfering. If Israel wants to attack so badly, is so convinced that it’s the right thing to do and cannot be dissuaded even at the cost of alienating its most important ally, let it take responsibility and go ahead. The US will stand by and deal with the fallout whatever it may be.

This is not the first time the US has stepped back after Israel insisted not to play along. In 1967 the US tried in vain to convince Israel that the closure of the Straits of Tiran should not be a cause for war with Egypt and the issue could be resolved diplomatically. That did not prevent Israel from jumping the gun and initiating hostilities on June 5th, two days before a scheduled meeting between the Vice President of Egypt the and the US administration.

In 1970, the US tried to promote the Rogers plan to make peace between Israel and Egypt. When Israel, through efficient lobbying, managed to thoroughly undermine public support for the plan in the US, the Johnson administration dropped the ball and did not prevent Egypt from moving anti-aircraft missile batteries into the Suez Canal Zone, a development which made the early Egyptian successes of the 1973 Yom Kippur War possible.

If by design or coincidence, US policy has been to try hard resolve the issues, let go once it becomes clear that Israel doesn’t play along and then deal with the consequences, whatever they may be. In 1967 things went well initially. The war, after all was a roaring military success (as, incidentally, predicted by the CIA). Nevertheless,  Israel and the world pay dearly until this day for the geopolitical fall-out which remains one of the biggest burdens on peaceful development of the Middle East.

In the 1973 war, in the wake of the Rogers plan spurned by Israel, things went awry big time (this time the CIA was misled by faulty Israeli assessments) and the US was basically forced into a major airlift to prop-up Israel’s badly damaged military. The short term outcome ? Thousands killed, huge expenses, massive damage. The long term result? Ten years of depressed economic development to make up for the costs of the war. But, let’s not forget, we did get peace with Egypt, which as I recall, was on the agenda before the war. Just not our agenda.

This time again, the US administration is stepping back from the table. By definition, the US is willing to deal with the outcome of an Israeli attack on Iran. Obama’s assessment is that the ongoing friction with Netanyahu will get him nowhere politically, not in the showdown with Iran and not in the US election campaign. The US intelligence estimate probably indicates that Israel can sustain the damage it may incur as a result of the outcome of an attack of Iran. America is standing by.

And in the long term ? Everybody will pay. First of all the People of Israel. But if Netanyahu thinks he even has a remote chance of coming out of this one on top when the US administration is in pay-back mode, he should think again.