השטח בשל למעורבות בינלאומית
אך כיום אין מי שיוביל את המהלך. ישראל יכולה להיות היוזמת

עמנואל שחף 18.05.2004 בהארץ

במארס השנה התייחס שגריר ארצות הברית לשעבר בישראל מרטין אינדיק לאפשרות של התערבות בינלאומית בעזה (וביו"ש), בדומה להתערבות במזרח טימור בספטמבר 1999. האומנם זה תקדים שראוי לבדוק אותו באזורנו?

ההתערבות הצבאית הבינלאומית של 22 מדינות במזרח טימור ב-99' אירעה בעקבות התפרצות אלימה רחבת היקף מיד לאחר משאל העם שנערך שם בפיקוח האו"ם על עתיד האזור. במשאל דחתה האוכלוסייה המקומית ברוב גדול (כ-80%) איחוד עם אינדונזיה. בעקבות זאת יצאו מיליציות חמושות במזרח טימור, שתמכו באיחוד, בסיוע גורמים בכירים בצבא אינדונזיה, למסע אלים באי. הן השמידו כ-70% מהתשתיות האזרחיות והרגו ופצעו מאות אזרחים.

להתערבות הבינלאומית במזרח טימור היו כמה סיבות. בראש ובראשונה נכונותה של אוסטרליה, שביקשה להוביל מעורבות כזאת כדי לשים קץ לאלימות באי. תרמו לכך היקף הפגיעות בזכויות האדם בטימור והסיקור התקשורתי הרחב שלהן. לכך היתוספה התחושה, שמדובר במהלך לגיטימי וחוקי היות שסיפוח מזרח טימור על ידי אינדונזיה ב-1978 לא זכה מעולם להכרה פורמלית של הקהילה הבינלאומית (למרבה האירוניה, רק אוסטרליה הכירה בו).

ממשלות רבות, שבעצמן סירבו להיות מעורבות ישירות, הסכימו ללחוץ על ממשלת אינדונזיה כדי שתסכים למהלך ההתערבות. לחץ כבד הופעל על ידי ארה"ב, כולל הפסקת הקשרים בין צבאות שתי המדינות.

להלכה, הקהילה הבינלאומית היתה יכולה להתעלם מהאירועים בטימור, כפי שעשתה במשך שנים רבות לאחר פלישת אינדונזיה. ספק אם האירועים עצמם היו מדרדרים את האזור לאי יציבות גדולה. טיפולה הכושל של ממשלת אינדונזיה באירועים הוא שהוביל לערעור היציבות. גם אמינות האו"ם עמדה על הפרק, לאחר כישלונותיו בסומליה וברואנדה. אשר לנכונותה של ארה"ב לתמוך במהלך התערבות, לא ברור אם הפגיעה בזכויות אדם ושמירת היציבות האזורית היו מספיקות לשם כך; מניע מכריע נוסף היה רצונה להיענות בחיוב לבקשת אוסטרליה, בעלת ברית חשובה.

ומה קורה בעזה? האם יש כיום גוף בינלאומי שיוביל התערבות צבאית ברצועה, והאם מאפשר המצב לגייס תמיכה בינלאומית רחבה לכך? ארה"ב, המועמדת הטבעית לכך, מדממת בעיראק, ואין להניח שתרצה להיחשף להתנגדות איסלאמית גם בעזה. הוא הדין בבריטניה, שתתקשה לגייס תמיכה בדעת הקהל הבריטית למהלך כזה. ובאיחוד האירופי – כל גורם שם שהיה שוקל להוביל מעורבות כזאת לא היה זוכה להסכמת ישראל. כך גם ביחס לאו"ם.

מעורבות בינלאומית בעזה תזכה ללגיטימיות ולמעמד חוקי על רקע דומה לזה שהיה בטימור. השלטון האזרחי המקומי (הרשות הפלשתינית) אינו מתפקד, מיליציות חמושות שולטות ברחוב, וממשלת ישראל מתערבת בתדירות גבוהה כדי להגן על אזרחיה ברצועה, בלי כל יכולת לייצב את המצב. השטח אינו אזור ריבוני של ישראל (או כל מדינה אחרת), ואם הרשות וישראל יסכימו לכך – אין מניעה חוקית למעורבות בינלאומית.

ייתכן שבמצב הנוכחי תהיה ממשלת ישראל דווקא נכונה להסכים למעורבות כזאת משום שהמצב הפוליטי בישראל כעת אינו מאפשר קידום של מהלך התנתקות. הרשות הפלשתינית, ששנים קוראת למעורבות בינלאומית, כנראה לא תתנגד, וגם לא החמאס – בתנאי שהציבור הפלשתיני יתמוך.

נראה, כי השטח בשל למהלך; חסר רק הגורם שיוביל אותו. ממשלת ישראל היתה יכולה ליזום את המעורבות הזאת; אך הממשלה הנוכחית ממשיכה להתבוסס בבצתה.

הכותב היה פקיד ממשלתי בכיר ששירת בדרום מזרח אסיה