הצעה סבירה לעתיד משותף ליהודים ופלסטינים בארץ-ישראל/פלסטין A reasonable concept for a joint future for Jews and Palestinians in Eretz-Israel/Palestine

The Hebrew text is followed by an English translation

לאחר יותר ממאה שנים של מאמצים יהודיים בארץ ישראל / פלסטין, המסקנה ברורה: הניסיונות לחלק את הארץ לשתי מדינות לאום, יהודית ולפלסטינית, נכשלו כישלון חרוץ. מסיבות כלשהן, שתי האוכלוסיות, לעתים לחוד ולעתים גם יחד, דחו את כל המאמצים להפריד אותן לשתי מדינות, קודם של הבריטים כמעצמה המנדטורית ואחר כך של הקהילה הבינלאומית מיוצגת על ידי חבר הלאומים ומאוחר יותר, של האו"ם. ככל שחולף הזמן, הפתרון של הסכסוך על פי הפרדיגמה של שתי המדינות הופכת להיות פחות סבירה.

למרות האמור לעיל, נראה כי היהודים והפלשתינאים אינם מסוגלים למצוא את דרכם החוצה מהבוץ. גם הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד האו"ם, לא מנסה לתרום גישות יצירתיות. כל אחד נשאר עם הפרדיגמה של שתי המדינות ללא קשר עד כמה גישה זו הפכה לבלתי אפשרית מבחינה פוליטית, אם לא במימוש על הקרקע.

התבלטותם של אנשי צבא ישראליים שמוכרים כמשימתיים, במרבית המאמצים לנסות ולפתור את הסכסוך, תורמת למבוי הסתום - בעוד שהגנרלים יודעים לבצע משימות והם נהנים מאמון מעורר השראה בתחום זה, הם ממשיכים להיות אבודים במאמציהם לגייס את התמיכה הפוליטית הנדרשת על מנת שיטילו עליהם את ביצוע המשימה מלכתחילה. הם אף הראשונים להודות בכך שההצעות להפריד בין שתי האוכלוסיות, הנשמעות מבטיחות על פניהן, אינן ניתנות ליישום מבחינה פוליטית לעת עתה.

הימין הפוליטי בישראל מהסס לנסח חזון ברור ומתנדנד בין צד מרחיק לכת כמו סיפוח מלא של הגדה/יו״ש תוך הסתכנות בזעמה של הקהילה הבינלאומית וסיפוח חלקי, כדי להמשיך לנסות ליצור את הרושם שמדינת ישראל עדיין חברה במועדון של הדמוקרטיות הליברליות.

השמאל הפוליטי, כיום ללא הנהגה של ממש, הוא באובדן מוחלט, דבק בפרדיגמה של שתי מדינות כאילו אין מחר ולא מסוגל לתכנן תוכנית ברורה של איך לקבל תמיכה ציבורית לפרדיגמה זו שיישומה יחייב צעדים על הקרקע שהופכים אותה לפחות פופולרי כל יום.

הפלסטינים תקועים גם הם, הן בהתעקשותם על הפרדיגמה של שתי המדינות (אם כי יש מי שמבינים כבר כי לא ישיגו את ההגדרה העצמית שלהם במדינה משלהם) והן במאבקם עם חמאס בעזה כך שנמנע מאמץ משותף מתמשך לקידום פתרון של הסכסוך עם ישראל.

החברה האזרחית, הן בישראל והן בפלסטין, עוסקת בעיקר בבהשלכות מרחיקות הלכת של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה, בכל הרמות, אך אינה מסוגלת לייצר חלופות פוליטיות רציניות לבלגן שיצרנו כאן יחד.

אז הנה הצעה איך לעשות את זה, לא מקורי במיוחד כי מייסדי מדינת ישראל, בשנות ה -30 וה -40 של המאה הקודמת, דנו בגישה דומה לה, אבל בהחלט בזמן. המסקנה שלנו היא כי הפרדה לשתי מדינות לאום נראית מעבר ליכולות שלנו בשלב זה והמטרה חייבת להיות לשפר את הסטטוס-קוו באופן משמעותי. טכנית אומנם ניתן לתחזק אותו אך הוא מתכון די בטוח להמשך דה-לגיטימציה בינלאומית למדינת ישראל ולהידרדרות אזורית פוטנציאלית. בעוד שכל מאמצינו צריכים להיעשות בשיתוף פעולה עם הפלסטינים, היכולת ליישם צעדים לשיפור המצב באופן חד צדדי תהיה מועילה. למותר לציין שמה שאנו מציעים חייב לדבוק במשפט הבינלאומי, אחרת יהיה קשה לגייס את התמיכה הנדרשת מהקהילה הבינלאומית. כל הצעה ריאלית חייבת לשפר את מעמדה הכלכלית של האוכלוסייה הפלסטינית, באופן מהותי תוך מתן זכויות אזרח מלאות. שמירה על ביטחונה של מדינת ישראל חייבת להיות שיקול מרכזי ואסור לנו להביך את המדינות השכנות עם הצעהתו. לא פחות חשוב - חייבים לזכור כי לא מדובר בפיתרון קבע אלא באבן דרך לעתיד משותף טוב יותר, במילים אחרות ההצעה חייבת לאפשר שינויים בשלב מאוחר יותר.

אז על מה אנחנו מדברים? הכוונה היא למדינה אזרחית בין הירדן לים התיכון, לא כולל רצועת עזה, עם אוכלוסייה של כ -11 מיליון אזרחים, 65% יהודים, והיתר ערבים / פלסטינים / בדואים ודרוזים. אנחנו מדברים על פדרציה עם 30 קנטונים, 20 מהם עם רוב יהודי (כחול על המפה וירושלים בזהב), 10 עם רוב לא יהודי (ירוק וסגול על המפה), יחס המשקף את המאזן הדמוגרפי. תהיה חוקה שתכתב במשותף על ידי היהודים והפלסטינים כדי להגן על הזכויות האזרחיות והדתיות של שתי הקבוצות הלאומיות ושל כל אזרחי המדינה. בכך נמלא את המחויבות שניתנה בהצהרת העצמאות של מדינת ישראל. הקנטונים יהיו בעלי אוטונומיה מירבית עם ממשלה ואסיפה מחוקקת שנבחרות פעם בארבע שנים על ידי האוכלוסייה של הקנטון. הממשלה הפדרלית בירושלים תהיה אחראית על מדיניות הביטחון, החוץ, המקרו-כלכלית ונושאים בין-קנטונלים כמו תחבורה ארצית, איכות סביבה ותוכנית ליבה במערכת החינוך שכוללת שפה ולימודי אזרחות. כל השאר יטופלו על ידי הממשלות האזוריות בקנטונים והרשויות המונציפליות.

הכנסת תוגדל ל -180 חברים בכדי להתאימה לאוכלוסייה הנוספת (כ -2 מיליון אזרחים נוספים), ובית העליון ייצג את הקנטונים (עם שני נציגים לכל קנטון, ללא קשר לגודלו ולאוכלוסייה). ההצעה שלנו שומרת על שם המדינה, ישראל, הסמלים הנוכחיים שלה וחוק השבות. לא תהיה זכות שיבה לפלסטינים, אלא בנוסף לגישה מקיפה לטיפול בבעיית הפליטים באופן משמעותי, תפותח מדיניות הגירה ארוכת טווח מתקדמת כדי לשרת את המדינה ואת האוכלוסייה. יש לזכור כי ההשלכות הכלכליות של מיזוג ישראל ואוכלוסייתה עם תוצר לנפש של כ - 38,000 דולר עם אוכלוסיית הגדה ותוצר לנפש של בקירוב 3,000 דולר, תזדקקנה להשקעות זרות מהותיות, כולל זו של תושבים חוזרים משתי הקבוצות הלאומיות, היהודים והפלסטינים.

הדאגה היהודית העיקרית, כיצד לוודא שישראל לא תאותגר על-ידי אוכלוסייה לא-יהודית הולכת וגדלה, תטופל על-פי עיקרון הרוב הכפול: כל שינוי משמעותי בהרכב מערכת השלטון יחייב גם רוב דמוגרפי (כפי שהוא בא לביטוי בכנסת) ורוב הקנטונים. משמעות הדבר היא שהאוכלוסייה הלא יהודית תצטרך לשנות את מצב הרוב ב- 6 מתוך 20 הקנטונים בהם יש רוב יהודי בכדי לזכות ברוב של 16/14 של הקנטונים. זה אומנם לא בלתי אפשרי מבחינה טכנית אך אין סיבה שזה יקרה לפני שלאף אחד זה כבר לא יהיה אכפת לאיזה לאום יש רוב והיכן.

מדובר בחזון ותקווה, הרבה יותר ממה שמוצע כעת על ידי מפלגה פוליטית כלשהי המתמודדת על הובלת המדינה. יהיה ממשי יותר ככל שנצליח לגייס את תמיכת הציבור - פוליטיקאים מפחדים, הם לא מוכנים להוציא את האף שלהם לפני לא ברור מה הציבור חושב על זה. מאמר זה הוא חלק מהמאמץ שלנו להביא את ההצעה לידיעת הציבור.

After more than 100 years of Jewish endeavours in Eretz Israel/Palestine, the verdict is in: Attempts to separate the country into a Jewish homeland and a Palestinian one have been an abject failure. For whatever reasons, both populations have, at times separately and at times in unison, rejected all efforts first of the British as a mandatory power and then of the international community represented by the League of Nations and later the UN, to break up the Land of Israel into two nation states, a Jewish one and a Palestinian one. The more time passes, the more unlikely a resolution of the conflict following the 2 State paradigm has become.

Even though that is the case, both Jews and Palestinians seem to be at a loss how to find their way out of the quagmire. Neither does the international community, notably the UN, try to contribute creative approaches. Everybody remains sold on the Two State paradigm regardless of how unimplementable this approach has become politically, if not on the ground.

The prominence of mission oriented Israeli military figures in most of the efforts of trying to resolve the conflict appears to contribute to the impasse – while the Generals know how to accomplish missions and are great at inspiring confidence in this regard, they continue to be at a total loss at garnering the political support necessary to get tasked to accomplish said missions. They’ll even be the first to admit that their proposals for separating the two populations, promising as they may sound on the face of it, are not at this time politically implementable.

The political right in Israel is hesitant about articulating a clear vision, vacillating between the full Monty, annexation of the West Bank in toto risking to incur the wrath of the international community and partial annexation in order to continue and make believe that Israel is still a card carrying member of the club of liberal democracies.

The political left, presently without any real leadership is at a total loss, sticking to the Two State paradigm like there is no tomorrow while not being able to frame a clear program of how to get public support for that paradigm whose implementation would require steps on the ground that are becoming ever more unpopular by the day.

The Palestinians are similarly stuck, both in their insistence on the Two State paradigm even though some realize by now that their self-determination is unlikely to come from there and in their struggle with Hamas in Gaza which prevents a concerted joint effort to advance a solution of the conflict with Israel.

Civil society both in Israel and in Palestine is otherwise engaged dealing mainly with the considerable fallout of Israel's occupation of the West Bank and Gaza, at all levels but unable to generate serious political alternatives to the mess we all have created here.

So here is a proposal how to go about it, not particularly original because the founders of Israel, in the 30ties and 40ties of the previous century contemplated an approach just like it, but certainly timely. Concluding that a separation into two nation states appears to be beyond our capabilities at this time, the object must be to seriously improve on the status-quo, which, while technically maintainable, is a sure recipe for continuing international delegitimization and potential regional deterioration. While all our efforts should be accomplished in cooperation with the Palestinians, the ability to unilaterally implement measures that improve the situation would be advantageous. Needless to say whatever we propose should adhere to international law otherwise it would be difficult to garner the necessary support of the international community and it must improve the status of the Palestinian population materially providing them with full civil rights. Keeping Israel secure should be a major consideration and our neighbouring states should not be compromised by what we come up with. Last not least we should keep in mind that this is not geared to be a permanent solution but a stepping stone for a better future in other words it should be amenable to incorporate changes at a later stage.

So what do we have in mind ? We are talking about a citizen state between the Jordan River and the Mediterranean Sea, not including the Gaza Strip, with a population of about 11 M citizens, 65% Jewish, the rest Arab/Palestinian/Beduin and Druze. We are talking about a Federation with 30 cantons, 20 of them with a Jewish majority (blue on the map, and Jerusalem in gold), 10 with a non-Jewish majority (green and purple on the map) reflecting the demographic balance. There would be a constitution written jointly by Jews and Palestinians to protect civil and religious rights of both national groups and all citizens of the state thus finally fullfilling the committment  given in Israel's Declaration of Indepence. The cantons would be largely autonomous with their own government and legislature elected once in four years by the canton's population. The Federal government in Jerusalem would be responsible for Defence, Foreign Affairs, Macro-Economic policy and inter-cantonal issues like transportation, environment and a core education program limited to language and civics. All the rest would be dealt with by the regional governments in the cantons.

kantonim_new-02 (1)

Size of the Knesset would be increased to 180 members to accommodate the added population (about 2 Million additional citiizens) and an upper house representing the cantons (with two representatives for each canton, regardless of size and population) would be added. Our proposal retains the name of the state, Israel, its present symbols and the law of return. There would be no right of return for Palestinians but in addition to an all-encompassing approach to address the refugee issue in a meaningful way, a lenient and open minded long term immigration policy would be developed to best serve the country and the population. We must keep in mind that the economic impact of the merger of Israel and its population with a per capita GDP of ca. 38,000 USD with the West Bank and its per capita GDP of ca. 3,000 USD could make excellent use of substantial foreign investment, including that of returning residents from both national groups.

A major Jewish concern, how to make sure that Israel will not be demographically challenged by an ever growing non-Jewish population will be addressed through the double majority principle: Any major changes in the make up of the system of government will require a demographic majority and a majority of the cantons. The implication would be that non-Jews would have to change the majority status of 6 out of the 20 Jewish majority cantons in order to gain a 16/14 majority of the cantons. While this is not impossible technically, it is unlikely to happen before people don't give a damn anymore which nationality is a  majority and where.

This is a vision and a hope, a lot more than what is being presented by any political party vying to lead the country. It will become viable the more support it garners from the public – politicians are scared, by and large they wont stick their nose out before it's not clear what the public thinks about this. This is part of our effort to bring this proposal to the attention of the public.

The author is the Co-Chair of the Federation Movement

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>